יש תמורה לאגרה
"בטיפול" העניקה לצופים שלה הרבה יותר משהבטיחה לתת. מי שהתמסר לה ישב על הכורסה של ראובן, שכב על ספת המטופלים ולמד להקשיב לדקויות הנסתרות בשגרת היומיום. פרידה מעונה קסומה
לפעמים קשה לדעת איפה ראובן נגמר ומתחיל אסי דיין (צילום: דודי חסון)
בטיפול הושיבה אותנו הצופים על כורסתו של ראובן דגן ועל ספת הטיפולים שלו לסרוגין, ובכך נתנה לנו הזדמנות להיות גם מטפלים. זו הייתה דרך יפה לעזור לנו לראות את עצמנו - את עצמי יש לומר - מן הצד. חוויית ה"טיפול" באדם אחר מעניקה הזדמנות לחוות טיפול, ריפוי או השלמה בעצמנו מעמדת יכולת ולא מעמדת הזדקקות.
לכמה רגעים אנו יושבים מצידו הסמכותי והמגונן של המטפל המנוסה, ומשם יותר נוח לנו לראות את נקודות העיוורון של מישהו אחר, זו שכל כך קשה לנו לראות אותה אצלנו. אז הנה היא לפנינו, קטנה, כמעט קטנונית אבל עושה בנו שמות – שם המכשלה. ומי שמצא לנכון להתקרב קצת לטלוויזיה ולא לענות לטלפונים נמצא בעמדת פתיחה מצוינת להיות קשוב הן לדברים שנאמרים והן ולהדהוד הפנימי שלהם.
בטיפול עזרה לנו למקד את כלי ההקשבה שלנו לנקודות שנסתרות מעינינו בשגרת היום יום. שתיקות, תנועות גוף, ניתוק קו מחשבה לטובת הסח דעת. המצלמה עשתה עבורנו מה שהעין לא תמיד מצליחה – ממקדת את המבט ובעקבותיה את תשומת הלב. כל זה נעשה אמנם בהתאם לתסריט מוכתב אבל אני חייב להודות
מה שעבד ב"בטיפול" זו העובדה שראובן בכל זאת מפתיע אותנו. ניסיונם המקצועי של כותבי התסריטים שמר על מתח לאורך העונה כולה, מה שהפך אותי עד מהרה לצופה נאמן - ולו מפאת העובדה שהרגשתי שעדיין רב הנסתר על הגלוי. לפעמים, אני חייב להודות, אני הגבתי לדברי המטופלים, סקרן לראות אם ראובן מסכים איתי, קצת כמו לצפות מן הצד במשחק שחמט ולנסות לחזות את המהלך הבא. לפעמים זה עבד אבל הכי כיף שלא - כי אז זה מעניין.
ראשים מדברים
"בטיפול" זימנה לנו מפגשים מרתקים עם דמויות ומפגש לא פחות מרתק עם שחקנים. תהיתי לא פעם איפה נגמר ראובן דגן ואיפה מתחיל אסי דיין. הניגוד בין האדם לשחקן נותן לנו חוויה עשירה יותר, ואולי זה לא ניגוד כלל אלא השלמה עם מה שקורה או מה שאומרים שקורה לו בחייו הפרטיים.
הפעם הרגשתי שראוי להעריך את האדם על פי השחקן. ראיתי אותו באור אחר, סלחני יותר, כמו שראובן מסתכל על מטופליו. אחרי הכול ישנם ניואנסים שאינם כתובים בתסריט, שאותם השחקן "מביא מהבית". בהקשר הזה אני מניח שלא במקרה שמרו על שמה של גילה, הסמכות העליונה שגם בה מסתמנים סדקים דקים של ספק.
זה לא תיאטרון, זה לא קולנוע, כל זה קורה בטלוויזיה (צילום: דודי חסון)
"בטיפול" נבנתה בהרבה חוכמה ובמידה שווה של רגישות. המתכונת היומית, המחזוריות, השגרה השבועית, ממש כמו הפגישה השבועית עם הפסיכולוג הפרטי, בין אם האמיתי או זה שנוח לנו לדמיין שיש לנו. אני לא אגיד שזה גאוני - זה פשוט יפה. ויפה לא פחות בעיני שזה קורה דווקא בטלוויזיה. זה לא תיאטרון - זה לכולם. זה גם לא סרט, שביציאה מהקולנוע מתנפצת האשליה על מדרכות המציאות. זה כאן, בבית, וזה קסם, החל מכותרות פתיחה שמטפטפות לנו סם משכך ועד לצלילי סיום שבעדינות מעוררים אותנו חזרה אל המציאות, "בטיפול" מחזירה אותנו הביתה בשלווה המלווה בהבטחה שנפגש גם מחר.
איני יכול לומר בוודאות שצפייה חוזרת בעוד כמה שנים לא תראה שטחית בעיני. אני בטוח שביקורת צינית הייתה עושה את העבודה ביתר יעילות, אבל כאן ועכשיו אני מרגיש שזו אחת היצירות הבודדות שלא דוחפת לנו צעקות של אנשים אחרים. תענוג מיוחד היה לי בימי שלישי שבהם נתנה האפשרות להשתיק את הראשים המדברים בקקופוניה בפוליטיקה של הערוץ הראשון.
ביום חמישי נפרדנו מראובן וגילה וגם מתמי מסר, עוד ליהוק מצוין של מי ששבה לחיינו כמו היינו ידידי נעורים. קטעי הצילום הישנים היו פשוט הברקה מעולה. אבל מי כמונו הצופים הנאמנים הורגלנו בחוויית הפרידה כל ערב קצת לפני עשר וחצי – עומדים רגע לפני הדלת, רוצים להגיד עוד משהו אבל לא יודעים מה, אז אומרים פשוט "להתראות" הדלת נסגרת בעדינות, מהרהרים רגע קצר את הרהורי חדר המדרגות וממשיכים הלאה.
הכותב הוא בעל תואר מ.א. בפסיכולוגיה באונ' ניו סקול ניו יורק, אמן ומרצה בבית ספר "שנקר"
לפנייה לכתב/ת 
