ילד רוצח

לישמעאל ביאה מסיירה לאון שעל חופי האוקיינוס האטלנטי, לא היתה ילדות יוצאת דופן. מוזיקת ראפ, כדורגל, קרייפס (נעלי ספורט), חברים וחלומות בהקיץ היו מרכז עולמו של הילד הנחבא אל הכלים. אבל כשהוא רק בן 12, לומד הילד על בשרו שהטיפשות והתאווה לכוח הן תכונות שאף פעם לא מתות, הן רק מחליפות זמנים ופנים.

במרס 1991, קומץ מורדים שמכנים את עצמם "החזית המהפכנית המאוחדת", תוקפת כפרים במזרח סיירה ליאון, בגבול ליבריה. המהפכנים מבקשים לסלק באלימות את המשטר המושחת העומד בראשות המדינה ועל הדרך גם להשתלט על מכרות היהלומים במחוז קונו. הם מצליחים ופוצחים במלחמה עקובה מדם שתשטוף לכמה שנים טובות את מושבת הכתר הבריטי לשעבר במערב אפריקה.

בינתיים השלטון נופל, הכאוס חוגג, ומשפחתו של ישמעאל ביאה מחוסלת כליל באחת מהתקיפות האקראיות של המורדים. מכאן ואילך זה רק עניין של מזל. מי שלא מת מרעב, תשישות, טביעה, ימצא את דרכו לפגישה חפוזה עם אחד או יותר מכדורי הקלצ'ניקוב של מי משני הצדדים הלוחמים. מי שבכל זאת שורד, יקטף עד מהרה בידי הכוחות המזוינים ויהפוך למכונת מלחמה קומפקטית וקטלנית על קוקאין (מעורב באבקת שריפה).

בין הגילאים 12 ל-16, כשילדים בשאר העולם מתעסקים בהארי פוטר, צ'אטים ופנטזיות מיניות, ישמעאל ביאה התרכז במנת האוכל הבאה, במטול האר-פי-ג'י ובעיקר באיך לא למות. ביאה גם עשה דברים שקשה מאוד לתארם.

לאחר שנשלף מקו האש ועבר שיקום ממושך וכואב בעזרת ארגון יוניצ”ף, נמלט ביאה מסיירה לאון, נחת בניו יורק וכעבור מספר שנים, כשהוא רק בן 26, החל לכתוב את יצירת הבכורה שלו: "דרך ארוכה - זיכרונותיו של ילד-חייל".

ספרו של ביאה הוא לא ספר מבריק, מתוחכם, שנון או איזו מופת אינטלקטואלית מסעירה, אבל נדמה שהוא גם לא מתיימר להיות כזה. הוא קודם כל מסמך תיעודי חשוב - כמה אנחנו יודעים או שומעים על המתרחש בחצר האחורית של הגלובוס, באפריקה?. ולבסוף הוא גם תיאור ישיר ונוקב של הפיכתו של ילד, סתם ילד, לרוצח המונים בדם קר.

ביאה היה שם, והוא ראה, וירה, וערף, ודקר, ועכשיו הוא בא להתוודות. למרות נקודת המבט הרטרוספקטיבית על המאורעות, ואף על פי שהסוף הטוב ידוע מראש, הזעזוע מהדהד ומצמרר, זוחל לו פנימה וכובש לו נחלה איפשהו שם בין הלב לבטן.

הסיפור של ביאה הוא אמיתי, אינטימי, וספרו הוא לא פרופגנדה לטובת הפן הגיאו-פוליטי של אפריקה, והוא גם לא גיס חמישי. האובדן של ביאה הוא לא של היבשת השחורה, והמאבק המדמם שלו לא נכתב למען יראה המערב. "דרך ארוכה" הוא אוסף זיכרונות של חייל-רוצח שראה את העולם והמוות דרך עיניו של ילד. הזיעה, מזג האוויר, הכדור השורק, והשניות שחולפות הן המסד הנפשי והקונקרטי בעלילותיו של הילד-חייל.

לכל אורך הספר, ביאה לא מנסה להציע פתרון לסכסוך או לקטל הרנדומאלי, להרהר בדילמות מוסריות או לתהות על קנקנו הדפוק של העולם - ברור לו ששני הצדדים הנאבקים אחד בשני לוקים בטמטום ועיוורון זהה. וישמעאל ביאה, יחד עם ילדים רבים אחרים, התעורר בוקר בהיר אחד מוכה סנוורים, כמו כולם מסביבו.

בפסקה האחרונה של הספר מציג ביאה משל קצר שהיה מסופר לצעירים פעם

בשנה על ידי זקני הכפר. הסיפור הוא על צייד שיצא להרוג קוף. מיד כשיצא הצייד, ראה קוף יושב בנחת על ענף של עץ. הקוף לא שם לב אליו, אפילו כשקול צעדיו הלך והתקרב. כשהיה קרוב מספיק, הסתתר הצייד מאחורי עץ וראה בבירור את הקוף. הוא הרים את רובהו וכיוון.

אבל ברגע שעמד ללחוץ על ההדק, הקוף פתח את פיו ואמר, "אם תירה בי, אמך תמות. ואם לא תירה בי, אביך ימות.” הקוף חזר לשבת כמו קודם, לעס את מזונו ומדי פעם גירד את צד בטנו. הקונפליקט שהקוף מעמיד בפני הצייד הוא בלתי אפשרי, ובכל זאת ישמעאל ביאה מציע פתרון, וכך מסכם את ספרו (וחייו עד כה), "סיכמתי לעצמי שאילו אני הייתי הצייד הייתי יורה בקוף, כדי שלא תהיה לו הזדמנות נוספת להעמיד ציידים אחרים במצב קשה כזה.”

"דרך ארוכה, זיכרונותיו של ילד-חייל", ישמעאל ביאה. מאנגלית: אורי בלסם, הוצאת מטר, 256 עמודים