3 נשים שבאמצע החיים לקחו את הכושר לאקסטרים

עפרה יעקבי

בת 53, רוכבת כביש ושטח

יבואנית של גוצ'י ושל Assos

נשואה ואם לארבעה: 28, 27, 21 ו־16.5

נקודת הזינוק: לפני שמונה שנים הלכתי עם הבן הצעיר שלי לקנות לו אופניים. התלהבתי מאופניים כתומים שהיו בחנות ויצאנו עם שני זוגות. זו הייתה הרכיבה הראשונה שלי מאז הילדות והבן שלי היה צריך ללמד אותי איך מעבירים הילוכים, אם כי זכרתי איך רוכבים. רכבנו להנאתנו מהבית למרינה. יום אחד, בן אחותי הציע לנו להצטרף למסלול יפה ולהפנינג רכיבה - סובב סדום. נסענו עם כל המשפחה ורכבנו במסלול משפחתי של 15 ק"מ בשטח. היה כיף להיות בשטח ולעשות ספורט בטבע. הייתה לי תחושה טובה שהצלחתי לעמוד במשימה. יצאתי מגדרי מרוב הנאה והחלטתי שאני רוצה לרכוב על אופניים. 

עפרה יעקובי. לא התעניינה בגביעים ופרסים (צילום: דביר כחלון)

התחרות הראשונה: לפני שמונה שנים רכיבה עממית לא הייתה פופולרית כמו היום ולא היה פשוט למצוא שותפים לרכיבה. אחת האפשרויות הייתה תחרויות. נרשמתי לתחרויות כי זו הייתה בשבילי הזדמנות לרכיבה. לא עניינו אותי גביעים ופרסים, אף על פי שמצאתי את עצמי על הפודיום, פשוט כי הייתי האשה היחידה בקטגוריית הגיל שלי. בשבילי רכיבה היא ספורט להנאה ולא תחרות. את כל האדרנלין והכיף שבתחרות אני יכולה לקבל גם בטיול אתגרי. בהמשך בן אחותי גרר אותי לרכיבות כביש, שהתגלו כמשלימות וכמשפרות את רכיבות השטח וגם ככיף לא נורמלי.

משטר האימונים: אני רוכבת שלוש־ארבע פעמים בשבוע: באמצע השבוע אימון בוקר של שעה וחצי באופני כביש, ביום שישי רכיבת שטח של כמה שעות וביום שבת רכיבת כביש של כ־100 ק"מ. מדי פעם אני יוצאת לסופי שבוע של רכיבות בכל הארץ.

הכוח המניע: ביום שבו קשה לי לקום ולצאת להתאמן, הידיעה של הכיף שמצפה לי ברכיבה ואחריה מניעה אותי. אני גם יודעת שאם לא ארכב, זה יחסר לי כל היום.

חזקה מהרוח: אני מרגישה חזקה פיזית ונפשית. הרכיבה שומרת על ההרגשה הצעירה, הבריאה והטובה. האופניים הם הפסיכולוג שלי. הם מאפשרים לי רוגע ושחרור וגורמים לקחת דברים בפרופורציה. כשיש לי מצב רוח רע או מתח בעבודה ואני מרגישה שאני חייבת להירגע, אני יוצאת לרכוב. מרגישים התרוממות רוח על האופניים".

רגע השיא: בכל רכיבה יש שיא חדש: לעבור מקום שבעבר לא הצלחתי לעבור, להצליח לטפס עלייה שבעבר לא הצלחתי לטפס. בכל פעם אני מציבה לי אתגר חדש בגובה, בקושי או בתוואי הדרך. אחד השיאים שלי היה לטפס את מונט וונטו, שנחשב לאחת העליות הקשות ביותר בצרפת. אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח כשהגעתי לפסגה.

רגע של משבר: לאחרונה מצאתי את עצמי ברכיבת שטח מדברית בחברת כמה רוכבי אקסטרים, כשתהום פעורה משני צדדיי, ירידות מפחידות לפניי, עליות קשות מאחוריי ומצדדיי וסוף המסלול עוד רחוק. הרגשתי שיצטרכו לפנות אותי בהליקופטר ואמרתי לעצמי שאני צריכה להתחיל להכיר את הגבולות שלי.

לחם עבודה: כשרכבתי בחו"ל מילאתי את המלתחה בבגדי אופניים, גם כי אני אוהבת בגדים וגם כי בארץ לא היו בגדי רכיבה לנשים. באחת הנסיעות קניתי בגדים של חברה בשם Assos, שהיו יפים בעיניי והתגלו כטובים בהרבה מהבגדים האחרים שהיו לי. חיפשתי תמיד את המותג הזה ולא מצאתי. באחת הנסיעות לחו"ל הגעתי למשרדי החברה וממש התנפלתי על המוצרים. יצאתי משם עם ז'קט רכיבה קל וז'קט חורפי, חולצה, ביב (אוברול רכיבה) חורפי, טייץ רכיבה, כפפות, סרט לשיער, גרבי רכיבה, שרוולי ידיים, וגם עם הזיכיון לייבא את המותג לארץ.

תגובות הסביבה: החברים הוותיקים מכירים אותי כמסודרת ואלגנטית ופתאום אני בדרכים, מתפלשת בבוץ. הסתכלו עלי כאילו ירדתי מהפסים. בשנים האחרונות אופניים הפכו לאופנה ואני כבר לא המשוגעת. בהתחלה גם בעלי לא היה מאושר מזה: הוא פרגן לקטע הספורטיבי, אבל כשבכל סוף שבוע נעלמתי לטיולים ולרכיבות הוא כבר היה פחות מרוצה. אז הזמנתי אותו להצטרף. בהתחלה הוא נגרר, אבל אחרי ההתחלה הקשה הוא התאהב ואנחנו מטיילים ורוכבים יחד.

מוטו: אף פעם לא מאוחר להתחיל, והכי כדאי להתחיל עם עוד מישהו. לא להתייאש, להיעזר בקבוצות, בפורומים, במאמנים וברוכבים ותיקים. צריך לדעת שההתחלה קשה אבל הפירות מתוקים.

קרן גולדבלט

בת 47, מרתוניסטית

הבעלים של חנות הריצה פרו ספורט

נשואה ואם לארבעה: 17, 16, 14, 12

נקודת הזינוק: התחלתי לרוץ בגיל 40 כי אמרו לי שהגיע הזמן לעשות משהו. ניסיתי שיעור מדרגה ונפלתי. זה היה נורא: עמדתי מאחור והרגשתי מגושמת. זה פשוט לא הלך. ניסיתי גם יוגה, וגם זה לא הלך. ואז התחלתי לרוץ עם הכלבים שלי ליד הבית. יום אחד הילדים חזרו מחוג שחייה ואמרו שכל מי שבחוג צריך לרוץ שני ק"מ. בעלי אמר: 'טוב, אני ארוץ איתכם', ואני אמרתי: 'טוב, אז גם אני'. הוא הסתכל עלי בפליאה ואמרתי שאם הילדים יכולים, גם אני יכולה. רצתי איתם שני ק"מ ובאותה השנה רצתי גם עשרה ק"מ בעין גדי וגם את מרתון ניו יורק.

קרן גולדבלט. רצה מרתון בשנה הראשונה (צילום: דביר כחלון) 

התחרות הראשונה: המרתון היה רעיון של חברה, שאמרה שיש גם מקצה ילדים ומקצה עממי ושיהיה כיף. עמדתי על קו הזינוק לבד כי אותה חברה לא באה. הייתי מוקפת גברים ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה. פתאום ראיתי בחור שעבד עם בעלי. התנפלתי עליו בחיבוק והתחלתי לרוץ. פשוט נהניתי. לא מהתחרות - שהרי לא התחריתי כי זו הייתה ריצה עממית - אלא מהאווירה, מלהיות מוקפת ברצים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה רצתי עם אנשים ונהניתי כל־כך. למחרת התקשרו אלי מהמירוץ ושאלו למה לא נשארתי לקבל את המדליה. התברר לי שזכיתי בקבוצת הגיל שלי.

משטר האימונים: אין. אני עושה תוכנית אימונים שמותאמת לעצמי. יש ימים שפשוט לא מתחשק לי ואז אני לא רצה. בשבוע אופייני יש שלוש פעמים ריצה קצרה של 7־10 קילומטרים וריצה אחת ארוכה של 40 ק"מ. סך הכל שמונה שעות שבועיות ליד הבית, ברעות.

חזקה מהרוח: את יודעת שאת חזקה, שאת יכולה להתמודד, שהיית במצבים קשים וזה גם שם דברים בפרופורציה. במצבים קשים אני אומרת לעצמי: רגע, רצתי מרתון, זה קטן עלי, אם כי לא תמיד זה עוזר. הספורט משפיע על כל אורח החיים: את פחות עייפה, יותר בריאה גופנית ונפשית, והכי כיף זה שיש לי פעילות משותפת עם הילדים.

רגע השיא: כשסיימתי את מרתון ניו יורק זה היה "וואו" מבחינתי ועשיתי את זה, אבל השיא הוא שהילדים רצים איתי. אנחנו רצים ביחד והם אצנים מדהימים. הבן שלי זכה במקום השלישי במירוץ לילה לבן בקבוצת הגיל שלו.

רגע של משבר: קרעתי רצועות בברך בסקי ואמרו לי שלא בטוח שאוכל לרוץ. ניסיתי להגיד לעצמי: לא נורא, ריצה זה רק תחביב - יש בית, בעל וילדים. יש דברים יותר חשובים, אבל אני זוכרת שההרגשה באותו הרגע הייתה נוראית, ואז הבנתי שזה הפך להיות חלק מאוד חשוב מחיי. חוץ מזה, בכל ריצה בסביבות 30־35 ק"מ יש רגע משבר שבו את אומרת לעצמך: למה אני עושה את זה? מה אני מוכיחה? למי? אין לי מושג מה גורם לי להמשיך. אני פשוט אומרת לעצמי שאני לא רוצה להישבר וזה קשה. זה ארוך וזה קשה. זה סבל.

לחם עבודה: עד לפני שנתיים עבדתי בהיי־טק ולפני כן הייתי מורה לאנגלית בבתי ספר שונים ובאוניברסיטה. בחו"ל ראיתי חנויות שמוכרות רק נעלי ספורט ופתאום ראיתי שיש נעלים שונות ורגליים שונות. ואז חשבתי לעצמי: למה לא לעשות דבר כזה בארץ? ניסיתי לשכנע אחרים, אבל זה לא הלך, אז פתחתי בעצמי את רשת פרו ספורט.

תגובות הסביבה: יש ויש. חלק מפרגנים ואחרים מתייחסים אליך כאילו אתה מופרע. להם אני לא מספרת בכלל על אולטרה מרתונים. הם שואלים: "איך הריצה?" ואני אומרת: "בסדר, כיף" ולא מספרת על האולטרה מרתון שאני מארגנת – 60 ק"מ של ריצה בשטח הררי, או על התכנונים לרוץ 90 ק"מ במירוץ קומרד בדרום אפריקה.

מוטו: אחת המתנות החשובות ביותר שאני יכולה לתת לבת שלי היא הנחלת העיסוק בספורט דרך דוגמה אישית. יש לי בת בגיל 12, גיל שבו כל העולם סובב סביב המשקל והמראה. אצלנו העיסוק בספורט תופס את המקום הזה. אנחנו לא מתעסקים בדיאטות ובמידת הג'ינס, אלא במהירות הריצה ובחוזק הגוף. העיסוק בספורט תורם לדימוי עצמי גבוה ולתחושה טובה עם הגוף.

אלונה פרידמן

בת 36, טריאתלטית

מגישת טלוויזיה, נשואה ואם לארבעה: 9, 7, 5.5, 1.2

נקודת הזינוק: אחרי הלידה השלישית ליוויתי את בעלי לתחרויות חצי איש ברזל וקיסריה והשקפתי מהצד. ראיתי אנשים רוכבים וחוזרים בחיים, אנשים מחייכים, מאושרים. היו שם כל מיני אנשים בכל מיני גילים, לא ספורטאי־על. אמרתי לעצמי שאם הם יכולים אז גם אני יכולה. זה היה בספטמבר 2003. החלטתי שאני מגיעה לתחרות טריאתלון למקצה ספרינט בדצמבר באותה השנה.

התחרות הראשונה: הגעתי לאילת, שהיא מקום קטן בסך הכל, ובמשך שלושה ימים נפגשתי עם אנשים כמוני, שנדבקו באותו החיידק. בכל מקום שאליו הלכתי פגשתי עוד טריאתלטים. מרוב התרגשות וצפיפות של תחילת השחייה, כמעט טבעתי במים. לקח לי זמן להסדיר את הנשימה. אחרי 750 מטר שחייה יש 20 ק"מ של רכיבה על אופניים בכביש הערבה, מול רוח פרצים. את מדוושת ומרגישה שאת לא זזה. ואחר כך מגיע החלק הקשה ביותר – ריצה של חמישה ק"מ ברגליים שעוד כבדות מהדיווש. כל הדרך קיללתי ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה.

משטר אימונים: ניסיתי הכל כדי לשמור על המשקל: חדר כושר, אירובי, ספינינג. כלום לא תפס אותי. כשהחלטתי להתחיל להתאמן לתחרות, לקחתי מאמן אישי והתחלתי לעבוד. חשבתי שאני יודעת לשחות, אבל התברר שלא והייתי צריכה ללמוד לשחות מחדש. לראשונה מגיל עשר גם עליתי על אופניים. לקראת התחרות השקעתי באימונים של שעתיים בכל יום. זו הייתה קריעה. היו רגעים שקיללתי ושאלתי את עצמי למה אני צריכה את זה. פעם אחת חזרתי מאימון ונשכבתי במיטה רועדת כולי מהקושי שבעבודת השרירים, אבל החלטתי שאני עושה את זה ולא נשברת.

הכוח המניע: קשה לדרוש מילד לעשות ספורט כשאתה בעצמך couch potato. אחד הדברים שמניעים אותי להתאמן כשלא מתחשק לי (חוץ משריפת הקלוריות המוגברת) זה להוות דוגמה אישית לילדים שלי. זה מה שמחזק אותי. רוני, הבת שלי בת התשע, חברה בקבוצת טריאתלון ילדים של אילן פלצ'י. היא מתאמנת במסגרת הקבוצה וכבר השתתפה בתחרות. לדעתי חשוב להיות פעילים כדוגמה אישית.

רגע השיא: הרגע שבו את רואה את נקודת הסיום הוא רגע של אושר. זה גם לדעת שעשית את זה וגם לראות את המשפחה שם. זו תחושת ריחוף שמופיעה תוך כדי. כשזה נגמר פשוט חשבתי איך אני משפרת את התוצאה לתחרות הבאה.

רגע של משבר: טריאתלון זה חיידק שלא מניח. בכל תחרות אני מקללת ואומרת לעצמי שאני לא עושה את זה יותר, שאני פורשת, שזה מטורף, אבל בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי בעוד תחרות.

מוטו: אני מציאותית. יש בנות חזקות מאוד בקבוצת הגיל שלי ואין לי שאיפות להגיע לפודיום. מה שחשוב לי זה עצם המעשה. בעיניי כל משתתפת מנצחת.