בן זוגי לא צריך לחיות איתי באותו בית
עד שסוף סוף למדתי ליהנות מחברת עצמי, אני לא תמיד רוצה שיפריעו לי. היום, אחרי שהתחתנתי והתגרשתי ויצאתי עם כל מיני אנשים, אני מאמינה שהסיבה היחידה שמצדיקה מגורים משותפים היא גידול ילדים צעירים, ברמת חלוקת הנטל
לקח לי לא מעט שנים להעז ולהגיד בקול רם: אני לא אוהבת כל כך קרוב.
זה נעשה קל יותר כי אין לי ממי לצפות שיעשה דברים. מה שאני לא עושה, לא יעשה. ומה שאני עושה, אין לי למי להתלונן אם זה לא יצא בדיוק כפי שרציתי. מתוך כך צצה לה הבנה שככה אני צריכה לחיות. בלי ציפיות ובלי חיכוכים מיותרים. שבן הזוג שלי לא חייב לגור איתי. שכל אחד יחיה בביתו, לכל אחד תהיה הפינה שלו. בלי מריבות על הגרביים שהוא השאיר בסלון או למה הוא לא הוריד את הזבל.
בזמן הזה הספקתי להתחתן, להתגרש ולהיות מעורבת בכל מיני מערכות יחסים מוזרות ומוזרות עוד יותר, כך שאי אפשר להגיד שלא ניסיתי דברים מדברים שונים. אי אפשר להגיד שלא פגשתי סוגים שונים של אנשים, על כל נטיות ליבם השונות ומשונות, החל מאלה שרק רוצים להתכרבל כל הלילה וכלה באלה שעשו את שלהם וקמו מהמיטה שלי לחזור למיטה שלהם.
יש איזו מוסכמה חברתית שאומרת שרצוי שנמצא את בן/בת הזוג המתאימים לנו ככפפה ליד, נעבור לגור יחד, ניכנס לאותה מיטה, וכך נבלה את שארית חיינו באושר ובעושר, כמובן. אבל מה אם זה לא הדבר הכי נכון?
הרי לא לכולנו מתאים בדיוק אותו דבר. לי למשל, קשה נורא להירדם כשיש סביבי רעש ואור, אני מסוג האנשים ששומעים את הזבוב שמזמזם על הקיר אצל השכנים בבניין ממול. ולעומתי לא חסרים אנשים שבלי רעש הטלוויזיה פשוט לא יירדמו. ומה תעשה אחת כמוני עם אחד שנוחר, נאנח וגונח כל הלילה?
ומה לגבי אלה שהוא תמיד חם לו והיא קופאת מקור באופן קבוע? או זאת שהיא חיית מסיבות והוא רק שיעזבו אותו בשקט, לא סובל את כל ההמולה הזו?
אני צריכה את המרחב האישי שלי
יותר מזה, אני צריכה את המרחב האישי שלי, את הזמן והשקט שלי. אני צריכה זמן שבו אף אחד לא מדבר איתי ולא צריך ממני כלום. לא תמיד בא לי להיות נעימה וחברותית, לפעמים הדבר הנכון עבורי הוא לשקוע בספר או בסרט, לבד לבד.
עד שסוף סוף למדתי ליהנות מחברת עצמי, אני לא תמיד רוצה שיפריעו לי. היום אני מאמינה שהסיבה היחידה שמצדיקה מגורים משותפים היא גידול ילדים צעירים, ברמת חלוקת הנטל והעבודה הקשה.
מובן שבאופן פרדוקסלי זו גם התקופה שמפרקת את רוב המשפחות. האחריות האדירה, חלוקת המעמסה הלא תמיד שוויונית, העייפות התמידית, חוסר יכולת למצוא זמן לעשות דברים שאינם כרוכים בבית וביצורים הרכים שגדלים בו. מי לא מכיר את השיחות שמצטמצמות ל"תביא חלב בדרך הביתה" , "שמעת מה הגננת אמרה השבוע?" וכו'.
את הילדים שלי אני מגדלת היום כמעט לבד. לכאורה היה צריך להיות קשה פי אלף, כי אין עם לחלוק, ובכל זאת, להפתעתי, זה רק נעשה קל יותר.
מצד שני:
כל לילה אני שופכת את הלב בפני הגב שלך
גאולה שינה
אתה נוחר. בבוקר תגיד לי שלא נחרת. אני שומעת. כל לילה אני מדברת אל הגב שלך ושומעת את הנשימות הכבדות שלך, שאחריהן באות הנחירות. בדרך זו הלב שלי מתרוקן ומתנקה מכל המועקה של היום, ורק אז אני מצליחה להירדם
לבן הזוג שלי אני רוצה להתגעגע באמת. אני רוצה לצפות לבואו ולשמוח כשהוא מגיע. ואין ספק שאחרי שלושה ימים או שבוע בלי פגישה, הפגישות יהיו תמיד שמחות יותר. אני רוצה פרפרים בבטן כשאני שומעת את הרכב שלו מתקרב לבית. אני רוצה את החיוך הפנימי הרחב הזה של התרגשות אמיתית.
אני רוצה שהחיכוכים שלנו יהיו פיזיים ומעוררים בלבד
עוד מבט:
אם אני נשואה לא מגיע לי מיטה משלי?
טובי בראונינג
"אני אוהבת לקרוא לפני השינה וזה משגע אותו, האור והרשרוש של הדפים. הוא אוהב לרווח את השמיכה מאחורי הגב כדי שיהיה אוורור וזה משגע אותי, כי אז קר לי. ובואו לא נדבר על הנחרות שלו". אז מי אמר שמוכרחים לישון יחד?
אני לא רוצה לשקוע בשגרה נרגנת, אני רוצה שהחיכוכים שלנו יהיו פיזיים ומעוררים בלבד. בגלל הגעגוע כל אחד מתגייס ומשתדל לעשות את הזמן המשותף נעים ביותר.
ומה לגבי תמיכה וחברות?
ובכן, למרות שאני לא גרה באותו בית עם חברים וחברות שלי, עדיין אני מקבלת מהם את כל התמיכה שאני זקוקה לה. הרבה יותר ממה שקיבלתי מזה שהייתי נשואה לו וגר איתי באותו הבית, אגב.
לא הייתי רוצה לאבד היום את הקשרים הנהדרים האלו, שהיכולת שלי לתחזק אותם תלויה, בין השאר, בזמן הפנוי, הפיזי והנפשי שלי.
הרי גם מבן זוג אהוב שלנו אנחנו לא יכולים לצפות שימלא לנו את כל צרכינו הרגשיים (עוד סוג של ציפיות שנידונו לכישלון מראש). לכן אני מאמינה שלא המגורים יחד הם אלה שיהפכו בן זוג לבעל יכולת להיות חבר אמיתי ותומך, אלא המבנה הרגשי שלו. מי לא הרגיש הכי לבד בעולם דווקא בבית, בתוך זוגיות?
עכשיו רק נשאר לי למצוא את זה שלא יחשוב שאהבה זה לגור באותו בית ולישון באותה מיטה.
יש אחד כזה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
