אין הקומץ משביע את הארי

קשה לקנא בימים אלו באהוד אולמרט. נראה שהלהטוטנות הפוליטית בה הוא עסוק הולכת ומסתבכת. במרווחים שבין קסאם על שדרות לפעולת תגמול של צה"ל, מקיימת ממשלת ישראל מראית עין של מו"מ עם ראשי קנטון רמאללה.

לכאורה, מדובר בהצלחה גדולה נוספת של המדיניות הישראלית. העם הפלסטיני מעולם לא היה עני, מוחלש ומחולק יותר מאשר בימים אלו. בכל מדינה בעולם שבה מתנהלת מדיניות המבוססת על שיקולים ארוכי טווח, "ניצחון" מהסוג שישראל נוחלת יום יום מול הפלסטינים, היה מכונה "ניצחון פירוס", אלא שבמקומותינו אשר בהם נהוג למדוד הצלחות בראש ובראשונה על סמך הפסדיו של היריב, התרגלנו לחשוב שמדובר בסדרת הישגים נוספת של האסטרטגיה הישראלית הוותיקה.

בינתיים מנהל שר הביטחון, שממערכת בחירות אחת לשנייה מזכיר לנו כי הוא גם "ראש מחנה השלום", משא ומתן עם ראשי מועצת יש"ע. בפעם המי יודע כמה הוא מנסה לסגור עם וותיקי המתנחלים עסקה שמהותה פינוי חלק קטן מהמאחזים תמורת בנייה בגושי ההתנחלויות.

אלא שאת אנשי מועצת יש"ע לא מעניינת בניית מאות דירות בגבעת זאב, בהר חומה ובמעלה אדומים. הם הרי מבינים טוב יותר מכל אחד אחר שתוואי הגדר שישראל יצרה בשנים האחרונות הוא קו פוליטי לעילא, המשקף תוכניות סיפוח עתידיות. בוודאי שהוא אינו רק קו "בטחוני-זמני", כפי שישראל טוענת בכל פורום משפטי ובין לאומי שמוכן עדיין שישמיעו בו את השטות הזו. מטבע הדברים, את אנשי יש"ע מעניינת הבנייה בהתנחלויות ממזרח לגדר, וזה המטבע בו הם דורשים מהממשלה לקבל את התשלום עבור הסכמתם הנדיבה לפנות כמה מאחזים שהוקמו בין היתר על קרקעות פרטיות שחמסו בשיטתיות מבעליהם הפלסטינים.

במהלך השנים האחרונות וכתוצאה מהשינויים המואצים בשטח, נוצרו בקרב המתנחלים שתי אג'נדות פוליטיות. בעוד אלו מהם שמתגוררים ממערב לגדר עושים כל שביכולתם לקדם את תהליך מחיקת שרידי הקו הירוק, המתנחלים ממזרח לה (שמועצת יש"ע מתיימרת לייצג), נאבקים בעיקר על המאחזים. אותם הם תופשים כסכר שפריצתו עתידה לסחוף גם את ההתנחלויות הרשמיות.

אם את התנהלותם של אולמרט וברק מול המתנחלים בכל הקשור לסאגת המאחזים ניתן לתאר בראש ובראשונה כמבזה ופאתטית, נראה כי היא מקבלת מימדים טראגיים שעה שנזכרים כי השאלה המרכזית עימה הם בעצם אמורים להתמודד, היא עתיד יחסיה של ישראל עם שכניה הפלסטינים.

הניסיון של אולמרט לשמור על מראית עין של משא ומתן עם הפלסטינים, תוך כדי זריקת עצמות שירגיעו את המתנחלים ופטרוניהם, הפך עוד יותר מורכב בעקבות הרצח של שמונת התלמידים בישיבת מרכז הרב. אלא שניסיון זה היה ונותר מלכתחילה חסר כל סיכוי.

בין אם מדובר ב"מתנחלי איכות החיים" של מעלה אדומים ואריאל או בבדלני הגבעות של יצהר, אין דרך לגשר על פערי האינטרסים של המתנחלים ושל הפלסטינים. אולמרט או מחליפו בתפקיד ייאלצו במוקדם או במאוחר לקבל החלטה עם מי ועל מה הם מקיימים משא ומתן. הפרטנרים של אולמרט מרמאללה לא יקבלו את ההבחנה המלאכותית שישראל עושה בין בנייה בהתנחלויות "המבודדות" ובין זו הנעשית ב"גושי ההתנחלויות", מושג שישראל המציאה וממשיכה מדי יום להגדיר באמצעות בנייה את גבולותיו האלסטיים.

לאחר 40 שנות התנחלות שיצרו מציאות בה כחצי מליון ישראלים מתגוררים ממזרח לקו הירוק, הפלסטינים דורשים ובצדק הקפאת התנחלויות מוחלטת. זאת כהוכחה למחויבותה של ממשלת ישראל לנסות ולהגיע לפיוס היסטורי עם העם הפלסטיני.