"אני לא מייצג את אמריקה"
במאי השוליים האמריקני טוד סולונדז הגיע לסינמטק תל-אביב ודיבר על הקהל שרואה את סרטיו, על יחסו לתוצר הסופי של עצמו ועל הביקורת שלו כלפי היהודים. קבלו טעימה
מי שחזה אמש (ד') בבמאי טוד סולונדז בסינמטק תל-אביב בוודאי התקשה להבין כיצד הברנש הנינוח ומלא ההומור שלפניו, עם טון הדיבור הפלספני-יהודי הקליל שלו, הוא מי שעומד מאחורי כמה מהסרטים הבוטים והחריפים ביותר של הקולנוע האמריקני בשנים האחרונות. כמו דיוויד לינץ' לפניו, סולונדז הגיע ארצה כאורח של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, ויקיים היום בירושלים כיתת אמן לתלמידי בית הספר ובוגריו.
סולונדז מעולם לא חשש לעסוק בנושאים רגישים באופן בוטה. הפלות בגיל צעיר, פדופיליה, אוננות ושאר סטיות מיניות וחברתיות - תופעות שבדרך כלל לא זוכות לעמוד תחת אור הזרקורים בקולנוע האמריקני השמרני למדי, תמיד היו במוקד סרטיו, בבואות מראה מוקצנות שהציג הבמאי בפני תרבות הפרברים של ארצו.
"הסרטים שאני עושה הם קטנים ודלי תקציב, וזה מאפשר לי לעשות מה שאני רוצה" (צילום: לירון סיני)
לא מגגל את עצמו
הערב החל בהקרנה של סרטו "ברוכים הבאים לבית הבובות", שיצא ב-1995 והיווה את פריצת הדרך של סולונדז בתעשיית הקולנוע. מאז כתב וביים שלושה סרטים נוספים – "אושר" (1998), "אגדות וסיפורים" (2001) ו"פלינדרום" (2004) – שחיזקו את מעמדו כאחד מהיוצרים החשובים והמקוריים ביותר של קולנוע השוליים העכשווי. במהלך המפגש הבמאי השיב, בסבלנות ובשנינות, לשאלות שהופנו מהקהל.כיצד מתקבלים הסרטים שלך על ידי אמריקה השמרנית?
"ובכן, אמריקה השמרנית לא ממש מגיעה לראות את הסרטים שלי. הסרטים מציגים בכל מדינה בארה"ב, ואחד הדברים שגיליתי במסעותיי זה שבכל מדינה, אפילו כזו שהיית מניח כי כולם בה שמרנים, תמיד יש איזה אזור שבו ישנם צעירים שמבלים, מעין כיסים קטנים של תקווה בכל המקומות הללו. כמובן שאמריקה היא לא גוש אחיד, היא מורכבת מהרבה אנשים שונים. אני ממש לא מייצג את אמריקה, כי אם כך היה הדבר בוודאי הייתי הרבה יותר עשיר.
"הסרטים שאני עושה הם קטנים ודלי תקציב, וזה משחרר אותי ומאפשר לי לעשות מה שאני רוצה, מכיוון שאני לא מוכרח לפנות לקהל של מיליונים. למזלי, אני לא חושב שהותקפתי יותר מדי על עבודותיי. למדתי כבר לפני שנים לעולם לא לחפש את עצמי בגוגל. אני רק מתרכז בעבודה כמיטב יכולתי. אני גם לא ממש יודע מי נחשב שמרן - אולי אבא שלי. אבל אפילו לגביו, זה נראה לי פשטני מדי. אני לא הייתי משתמש במונח הסתום הזה בשביל לתאר את העולם שאני חי בו".
אנשים נוטים לצחוק בסרטים שלך, למרות שאתה מציג בהם רעיונות עגומים למדי. האם הם מצחיקים לדעתך? כיצד אתה מרגיש כשהקהל צוחק מהמצבים הקיצוניים הללו?
"אני תמיד מתאר את הסרטים שלי כקומדיות, אך כקומדיות עצובות מאוד, ונראה שהן רק הופכות עצובות יותר ויותר. אני חושב שבמובן מסויים, לתגובת הקהל לסרטים שלי יש מעין דפוס קבוע: יש את אלו שצופים בסרט ומדברים על כמה שהוא מצחיק, וישנם אחרים שמדברים על כמה שהסיפור עצוב ומרגש, וכועסים על החצי הראשון על כך שהם בכלל צוחקים מזה. בשבילי ההומור והרגש תמיד קשורים זה בזה, בלתי נפרדים, האחד נובע מהשני. מה שנראה לי מצחיק מרגש אותי, במובן מסויים, ולהפך.
"ישנם אנשים שאומרים שכל צחוק הוא טוב, ואני לא ממש מסכים עם זה. לדעתי יש כל מיני סוגים של צחוק. אני חושב שאם אתה צוחק על הדמות, מתוך תחושת עליונות מסויימת, זה צחוק בעייתי. אם זה צחוק שבא מתוך הכרה, מתוך הבנה, זה צחוק שאני יכול להעריך".
איזו ביקורת עצמית יש לך על הסרטים שלך?
"כאילו לא די בכל שאר הביקורות... כשאתה עושה סרט, אתה כותב את התסריט ואתה חושב לעצמך, 'וואו, זה גאוני, אף אחד לא כתב כזה דבר'. ואז הצילומים מתחילים, והיום הראשון אמור להיות בהיר, וכמובן שיורד גשם, ולשחקנית יש פצעון, ופתאום התסריט הגאוני שלך כבר לא נראה גאוני במיוחד. לכל אורכו של תהליך ההפקה, הסרט מקבל חיים משלו. הוא מקבל משמעות שונה ממה שחשבת שהייתה לו כשהתחלת לעבוד. כשאתה מגיע לשלב העריכה, אתה מגלה שהסרט הוא שונה לגמרי ממה שחשבת.
"כשאנשים שואלים אותי אם עשיתי את הסרט שהתכוונתי לעשות, אני תמיד אומר שזה אף פעם לא קורה. אם היה לי מזל - הוא יצא טוב יותר. אבל כשאני רואה את התוצר הסופי בפעם הראשונה, אני רואה רק כישלון. צריך להמתין פרק זמן מסויים ולהאזר בסבלנות, לפני שאפשר באמת להעריך את מה שהשגת".
מה אתה מנסה לעשות בסרטיך, מה המטרות שלך?
"אני מנסה לגשת לסרטים שלי קודם כל במובנים של סיפור ודמויות. דמויות, שמסיבות שאינן ידועות לי קוראות אלי, שאני רוצה לנסות ולהבין אותן טוב יותר. אני חושב שבכך שאני חושף כמה אמיתות קשות לגבי הדמויות האלה, אז מצד אחד זה דוחה אותנו, אבל יש בנו חלק אחר שגורם לנו לזהות את העובדה שיש שם לב אנושי שפועם, שיש דופק ושיש שם חיים. אפילו אם אנחנו לא מאמצים את הדמות אלינו, אנחנו חייבים להכיר באנושיות הזו.
"אני חושב שזה האתגר - ככל שהדמות יותר מנודה, באופן טבעי אני נמשך יותר אל הדמות הזו. ב'אושר' למשל יש פדופיל, הדמות הכי מנודה, הכי מתועבת שיכולה להיות. וזה קל לגנות את הדמות, כפי שהיינו עושים לכל אחד שהיה מתנהג כמוה. אבל אני חושב שנוכל להרוויח משהו אם נלמד לאו דווקא לסמפט, אבל אולי לפחות להכיר בכך שיש שם בן אדם עם רגשות, בדיוק כמונו".
סולונדז לא הצליח לחמוק משורשיו היהודיים, ונשאל גם לגבי האופן שבו הוא מציג את יהודי ארה"ב בסרטיו והמניעים לכך. "אני יהודי", השיב הבמאי, "ודון ווינר (גיבורת 'ברוכים הבאים לבית הבובות') יהודייה, וכך גם משפחתה. לא רציתי להדגיש את זה בסרט, כי הם היו משפחה חילונית. אני חושב שהחוויה היהודית האמריקנית היא בוודאי שונה מכפי שהיא בישראל. לעיתים קרובות יש בסרטים שלי ביקורת מרומזת, אולי לאו דווקא בסרט הזה. זה תמיד מאוד עדין כשזה מגיע לביקורת ויהודים: האם זה אנטישמיות, או ביקורת הוגנת? זה תמיד מסוכן, אני יודע שתמיד יתקיפו אותי - האנטישמים הכי גרועים הם יהודים... בואו נגיד את זה ככה - כשאני כותב סרט, אני תמיד יודע מי מהדמויות יהודי ומי לא".
טוד סולונדז. תמיד יודע מי מהדמויות יהודי ומי לא
צילום: איריס גומס
מומלצים
