"מאמי, פרצו לנו לדירה! אני הולכת להורים שלי!"
החמודה מביטה בי בעיניים גדולות. "אני רוצה להרגיש ביטחון", היא אומרת על סף בכי. אני מחבק אותה ולוחש באוזנה " אל תדאגי", והיא מפסיקה לדאוג, עד כדי כך היא בוטחת בי. עכשיו רק צריך למצוא דרך לממש את ההבטחה לאבטחה
חוזרים הביתה אחרי בילוי של סופשבוע, אני נכנס, מעיף את הנעליים ומביט סביב. אני לא מסוגל להבין מה קרה, אבל הבית נראה שונה, האם החמודה ניסתה לארגן מחדש את הבית?
החמודה נכנסת ומשחררת צעקה שלא היתה מביישת אף קורבן בסרט אימה. "פרצו לנו לדירה!!!" היא מזדעקת.
אני מביט סביב ורואה את המגירות ההפוכות, את התיקים המפוזרים ואת החלון הפתוח ואומר לעצמי "היא צודקת, אני אף פעם לא משאיר חלון פתוח". אני די בטוח שלנשים יש ספר מסויים שמסביר להן כיצד להגיב למצבים נתונים, זאת מפני שלא משנה כמה הן הגיוניות, במצב כזה כולן מגיבות אותו הדבר.
"אני הולכת לישון אצל ההורים שלי!" היא פוסקת בהחלטיות מולי ומול השוטר שהגיע כעבור שעה קלה.
"אתה יכול לבוא איתי, או לישון פה עם הפורץ!". השוטר מרים את עיניו מהפנקס ומביט בי בתמיהה.
"חמודה, הוא כבר היה פה. למה את חושבת שהוא יחזור?" אני מנסה להשתמש בדברי היגיון על השור הזועם.
"אולי הוא לא הספיק לקחת הכל והוא יחזור?" היא עונה בתקיפות.
"יחזור למה? הוא השאיר לנו שתי מברשות שיניים, משחה וקצת ירקות במקרר!" הירקות, אני מתבייש להזכיר, היו במצב של ריקבון מתקדם, והחמודה השביעה אותי לזרוק אותם.
"זה לא מעניין אותי!" היא קובעת (משפט שעובד רק אם אתה אשה בהיסטריה או מורה במערכת החינוך).
נשבעתי לשבת ער במיטה כל הלילה, מחזיק מקל
שעתיים אחר כך, אחרי שנשבעתי שאני לא הולך לישון ואשאר לשבת ער במיטה כל הלילה, מחזיק מקל, היא הסכימה להישאר לישון בדירה.
למחרת בבוקר אני הולך לקנות קפה וחלב. היתרון בזה שפורצים לך לדירה הוא שיש לך את מי להאשים בחוסר של מוצרים בסיסיים. כשאני חוזר אני רואה את החמודה מכווצת בפחד בחדר. "מה קרה?" אני שואל.
"איפה היית? לאן הלכת? חשבתי שחטפו אותך!" היא צועקת עלי.
מסתבר שהפורץ גנב את חוש ההיגיון שלה, אם היא חשבה שמישהו נכנס שוב לדירה, הסתובב בשקט והחליט לצאת החוצה עם מטר תשעים על תשעים קילו תלויים על הכתף שלו.
"את חייבת להירגע, את שומעת?" אני אומר לה. זה השלב שאם היינו בסרט שחור לבן הייתי נותן לה סטירה, היא הייתה נופלת על כתפיי והייתי מחבק אותה. בשנת 2008, הייתי נותן לה סטירה והיא היתה מחזירה לי עם מנורת שולחן לראש (כבר הזכרתי שאת החמודה לא עשו באצבע).
"אני לא יכולה, אתה עובד לילות, ואני פה לבד, אני פוחדת", מעלה החמודה טיעון הגיוני.
"אז מה את רוצה שאני אעשה? להפסיק לעבוד?" אני עובר לשיטת ההיסטריה.
החמודה מביטה בי בעיניים גדולות. "אני רוצה להרגיש ביטחון", היא אומרת על סף בכי.
אני מחבק אותה ולוחש באוזנה " אל תדאגי", והיא מפסיקה לדאוג, עד כדי כך היא בוטחת בי. עכשיו רק צריך למצוא דרך לממש את ההבטחה לאבטחה.
מומחה לקיג'יטסו (אומנות לחימה דמיונית בעזרת מפתחות)
אריק שרון אמר פעם שאין יעד שאי אפשר לכבוש. זה נכון, אבל לכל ניצחון יש מחיר, ואם המחיר כבד מדי, אז אולי הפורץ יחשוב פעמיים לפני שינסה להיכנס. למשימה הזאת היה עלי לגייס את ר', לוחם במיל., מומחה לקיג'יטסו (אומנות לחימה דמיונית בעזרת מפתחות) ומשוגע ברמ"ח איבריו.
יושבים בבית קפה בתל אביב, אני גומר לשלוח מסרון המודיע על מיקומי (החמודה דורשת שאדווח לבסיס האם כל שעה) ור' מערבב חול באספרסו שלו על מנת לשוות לו טעם של קפה שחור.
"אתה יודע שזה עוד יעשה לך סרטן, נכון?" אני מגיב על הרגלו הדוחה של ר'.
"לא, אבל הסיגריות שלך זה הדבר הכי בריא שקיים", אומר ר', שהפסיק לעשן אחרי שאשתו הכריחה אותו לישון שבוע בחצר עם אוהל סיירים. "בוא ניגש לעניין, יש רק דרך אחת לגרום לאנשים לא לפרוץ אליך הביתה", אומר ר'.
"לעבור לגור באוהל?" אני שואל בציניות.
"לא. זה דווקא לא עוזר..." אומר ר' ומבטו נודד לתוך פלאשבק של הלום קרב.
ר' אף פעם לא סיפר לאף אחד מה עבר עליו באותו שבוע בחצר, אנחנו גם לא שאלנו, לא רצינו לעורר טראומות חבויות, והאמת היא שגם לא היה לנו אכפת יותר מדי. "ר'!" אני נוקש באצבעותיי. הוא מתנער מגל המחשבות שפקד אותו. "כן. אז מה עם מכבי?" אומר ר' את התשובה שאומר כל גבר כשהוא מאבד לגמרי את חוט המחשבה.
"פורצים, ר', פורצים", אני ממקד אותו.
"אתה חייב להיות יותר משוגע מהם", אומר ר'
"אה, כן. אתה חייב להיות יותר משוגע מהם", אומר ר' ושותה את האספרסו במכה.
"למה אתה חושב שפורצים הם משוגעים?" אני מתקיל אותו.
"בשביל להיכנס לבנאדם הביתה בלי לדעת עם מה תצא ובאיזה מצב, אתה צריך להיות משוגע או טיפש", מכריז ר' ולועס את גרגרי החול.
אני מתגבר על הצמרמורת ושואל אותו: "ואיך אני הולך להיות יותר משוגע?"
ר' מוסר לי רשימה ששירבט על מפית. משום מה כל פגישה שלי עם ר' היא כאילו אנחנו במעקב אחרי מרגל האטום הבא.
"שמע, זה מוגזם, יש פה מספיק ציוד בשביל צבא קטן", אני אומר לו.
"באש, נלחמים עם אש", אומר ר' ונודד לתוך פלאשבק נוסף.
אני חושב שכל כבאי מתחיל יכול להגיד לר' שזה לא יעבוד. אני קם מניח כמה מטבעות על השולחן ומשאיר את ר' לפלאשבק הבא שלו. לוחמים מסתבר, במצב של חוסר לחימה לא נחים, הם חושבים על הקרב הבא.
מאוחר יותר באותו יום אני מרים טלפון לפישמן. פישמן הוא חבר טוב מהצבא, פסיכופט עם קבלות, ידע בחשמל, ולצערו של העולם המודרני - גם גישה לאינטרנט.
"מה העניינים ג'וני?!" לפישמן יש שני מצבים. הוא צועק עליך כי הוא שמח לשמוע אותך, או שהוא צועק עליך כי הוא כועס.
"פיש, אני צריך עזרה", אני עונה לו.
"שוב פעם השתכרת?!" צועק עלי פישמן הפעם בכעס. פישמן הוא כמו סוג של אמא, הוא זוכר לך דברים טיפשיים שעשית בגיל 18.
אני מסביר לפישמן את הבעיה, וכעבור 24 שעות הוא כבר עומד בפתח של הדירה עם שק מלא ציוד. אנחנו מתחילים להרכיב את מערכת האזעקה המשוכללת מהרשימה של ר'. אכן, מערכת שממגנת את כל הפתחים של הבית, כולל הצינור שמוביל לביוב מהאסלה.
לגברים יש נטייה לא להשתמש בחוברת ההוראות עד שזה כבר מאוחר מדי, כשאני אומר מאוחר מדי זה אומר שהרכבת מערכת אזעקה שלמה, הלחמת, הברגת, קיבעת בגבס, ואז אתה צריך לפתוח את הכל כי איזה חוכמולוג במפעל החליט שאת סוללת הגיבוי הוא יארוז בנפרד.
אחרי שגמרנו להתקין את הסורגים שלף פישמן מהשק את גולת הכותרת, השוקר החשמלי הטוב בעולם.
יש שני מכשירים על סוללות שמיועדים בעיקר לקהל היעד הנשי, האחד מענג והשני מכאיב. בשביל הגברים, לעומת זאת, המציאו את השלט האוניברסלי. מישהו רוצה להגיד משהו על שוויון בין המינים?
כשהחמודה מגיעה הביתה היא לוקה בהלם. "הפכת את המקום לכלא!" היא אומרת.
"וכשאת חושבת על זה, מה המקום האחרון שאליו פורץ רוצה להגיע?" אני עונה בחיוך הניצחון שלי.
כעבור יומיים אני חוזר הביתה מהעבודה, סוגר את הדלת ונכנס בחושך. לפתע מתחילה מערכת האזעקה לשיר יודל בשתיים בלילה. אני לוחץ על הכפתורים בפאניקה, מחפש דרך להשתיק את השיר הבווארי המטופש, כשהמחשבה היחידה שחולפת בראשי היא "לאן הלכה החמודה בשתיים בלילה?".
מיד לאחר מכן חלף דבר אחר בראשי. מחבת.
באגרוּף קוראים לזה נוק-אאוט, מכה שגורמת ליריב ליפול על הרצפה ולאבד את ההכרה למספר שניות עד מספר דקות. כעבור דקה אני שומע את החמודה: "מאמי? אתה בסדר?".
הראש אומר לא, אבל האגו עונה כן.
"חשבתי שאתה פורץ", היא מצטדקת.
"תשני טוב, מחר המערכת הזאת הולכת", אני מסנן בזמן שאני מחבר את הראש בחזרה למקום.
החמודה אפילו לא מתווכחת. בלילה הבנתי שטעיתי.
מערכת יחסים היא עניין של איזון, לפעמים צריך למשוך לכיוון השני, גם אם זה לא נראה הדבר הנכון לעשות. לפני שאני נרדם אני שואל את החמודה: "תגידי, למה לא השתמשת בשוקר שהבאתי?"
"רציתי, אבל איזה חוכמולוג ארז את הסוללות בנפרד!".
אני פולט אנחת רווחה. תודה לאל שיש חוכמולוגים בעולם.
המשך יבוא
"אולי הוא לא הספיק לקחת הכל והוא יחזור?"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
