מילה שלה

את המפגש הראשון עם עבודותיה של רות קנר, אי אפשר לשכוח. פסטיבל עכו. 1999. נברן אנושי בשם איימוס, שנלכד בצינור השקיה ונאבק על חייו, מפלס את הדרך ללב. באמצעים מינימליסטיים עם שפה שלא ראיתי כמותה קודם לכן הצליחה קנר לגרום למילים הכתובות של משה יזרעאלי לרקד לקהל מול העיניים.

קנר היא מאסטרית גדולה של מילים. המילה בשבילה היא כלי שבעזרתו היא מפשיטה ומפשטת מניירות, מורידה מסכות, מפרקת משמעויות לגורמים וחושפת את הצביעות שמילים יכולות להסתיר. כל מילה היא סמל וכל מבע תלוי במבט ובכך נוטלת מהמילים את היכולת להפוך לניטרליות. מהניטרליות הזו, קנר מסתייגת. את הפוליטיקלי קורקטיות תיאלצו לחפש במקומות אחרים.

אשה מצחיקה היא רות קנר. משהו בקופצנות התלתל והקול, באנדרלמוסיה המאורגנת שהיא מהלכת ובעיני הילד הסקרניות שלה שלא מסתפקות לעולם בנראה לעין. זה בא לידי ביטוי בחיים. זה נוכח עד מאוד בעבודה. "מדינה במבוכה משכתבת לעצמה אוצר מילים חדש", כתב דוד גרוסמן בספרו "הזמן הצהוב" בו דיבר על השחתתה האיטית של השפה העברית.

"לאט לאט מתפתח פה זן חדש של מילים מגויסות, בוגדניות, מילים שאיבדו את משמעותן המקורית, מילים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלות להסתיר אותה", הוסיף גרוסמן. וכמו במסה המהדהדת של גרוסמן, כך גם בעבודותיה של קנר, מבקשת היוצרת לחזור אל השורש, לפרק את שכבות הטינופת שנדבקו למקורות, את החלודה ולגרום לקהל, מאזין שבוי, להתאהב מחדש בשפתו ובשפתה. למרות שנים ארוכות של הוראה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ליבת הממסד התיאטרוני משך שנים ארוכות, מרבית עשייתה של קנר נעשתה מרביתה בצנעת השוליים של התיאטרון הישראלי.

עם זאת, קנר היא ללא ספק אחת מאותן פורצות הדרך ליוצרים אקספרימנטאליים חדשים, מגלי ארצות שתרים אחרי שפה תיאטרונית משלהם. בשנה שעברה חגגה קנר עשור לאנסמבל השחקנים שהקימה. בדרכה החקרנית, כשהיא מניחה כפסיפס את עבודותיה המרובות זו לצד זו, היה קל לה לראות איך כל עבודותיה ללא יוצא מן הכלל חוקרות את המקום שבו היא חיה.

 "עבודה אחרי עבודה אני שואלת שאלות על המקום הזה שבו אנחנו חיים. מה היה בו? מה יש?, רוקמת אגדות על המקום הזה", היא אמרה לי אז בטון מופתע של גילוי.

לא יודעת מה זה להתפשר

היא נעה בין מרגלות הכרמל ("איימוס"), לחולות סיני ("גילוי אליהו"), בין הכנרת והים התיכון ("אצל הים") לב תל אביב ("דיוניסוס בסנטר"). גם העבודה הראשונה שיצרה במסגרת האנסמבל ב-1998 "ורק לזאת לא נשאר", המבוססת על סיפור מאת אורלי קסטל בלום, היא מסע לנוף אפוקליפטי של מדינה חרבה שמאיים לבוא. קנר אוהבת טקסטים והטקסטים מתמסרים לה.

חומרי הגלם שלה אינם מחזות כתובים אלא יצירות ספרות וליקוטי ליקוטים של מציאויות מהחיים שמקיפים אותה היא מספרת סיפורים משובחת ויש לה את הדרך שלה לעשות את זה. "ההצגות שלי הן סוג של דיבור שהחברה מדברת את עצמה", היא אומרת.

החברים באנסמבל שותפים מלאים לעבודה. הם נמלים עמלות ומסורות עם כשרון אין קץ שבחרו ונבחרו בקפידה. "זה לא רומן חולף", אומרת קנר על הקשר המיוחד שנוצר עם שותפיה לעבודה. בתוך המעבדה שהקימו הם עוסקים בתנועה, באימפולסים, בחקירת טקסט במטעניו החושניים-הצליליים-הקצביים של הטקסט ובפעולות שהוא מחביא בתוכו.

הם והיא כל הזמן ובכל רגע נתון בתנועה מתמדת. היא לא יודעת מה זה

להתפשר. כסף מעולם לא היה שיקול. היא תעדיף לעשות ספונז'ה מלוותר על הדרך. היא ביימה את המופע "ילדות" של יהודית רביץ ואת המופע "Signals" של אמנית הקול ויקטוריה חנה בתיאטרון הקיצ'ן בניו יורק ושיתפה פעולה עם רקדניות אנסמבל בת שבע בעבודה המשובחת "מתרחצות" שהיא אסופת מחשבות מרתקת על נשיות.

ביצירות ספרות עבריות שהן כור מחצבתה היא חפרה במילותיהם של ס. יזהר, אורלי קסטל בלום, תמר ברגר, דן צלקה ויוסף חיים ברנר. "מעניין אותי מאד איך כותבים מתייחסים לנוף ודרכו מדברים על אדם", היא אומרת. את הבחירות שלה היא מגדירה "בלתי אפשריות", "סוג של התאבדות". אולי מפני שמרבית יצירותיה כלל לא נכתבו כמחזות אלא כיצירות ספרותיות. בשקט היא תודה שהיא לא מפחדת להעז. זה סוד הקסם.

• צפו באסוציאציות נוספות עם קלוד ללוש, יורם קניוק, לוק בסון, זובין מהטה אתגר קרת, ואחרים