את לא בוכה. תמיד היית חזקה יותר ממני
גם בשברונך, ליד שברוני, תיראי כחלקים של שלם ולא כרסיסים מנופצים. לא קל לפגוע בך. כן, לפעמים אני מנסה. לא ממש בכוונה לפגוע, אלא אולי קצת לאזן משוואות. שוויון הנפש שבו את מקבלת את הדברים משגע אותי. הייתי רוצה להסביר לך את הדברים, ואני אפילו לא יודע אם יש טעם. מכתב גלוי
כשמסתכלים על הדברים בראייה שכזו, הרי שאין שום נכון או לא נכון, אלא רק בחירות והשלמות לחוק ניוטון השני, ושלכל פעולה תהייה תגובה נגדית שווה בעוצמתה, ובכיוון המנוגד. החיים כמשוואה של בחירה ותוצאה. ומה שנותר הם המילים הבאות שממלאות את השתיקות לפני או אחרי הפרידה:
אני מניח שהנסיבות הן רבות, ושאת רובן אני עדיין לא מבין. אם הייתי צריך להסביר לך את הדברים אז אולי הייתי מתרכז, באגוצנטריות מסוימת, במזוודותיי שנחתו לאחר סחיבה סיזיפית אל מפתן ביתך בלי בושה ועכבות. הייתי מנסה להסביר שהזיכרון המהדהד של הפגיעות שפגעתי ואלו שמהן נפגעתי, והמחשבה עלייך פגועה כך ועליי פוגע בך כך, שיתקה את הכל. המחשבה עלייך מקופלת על מיטה או על ספה או שפת מדרכה בשארית של מה שנשאר מעמוד התווך שעליו נשענתי כל כך הרבה פעמים בחולשותיי רוקנה את בית החזה, והאוויר המחניק שעמד בריאות סירב גם להיכנס וגם לצאת.
מובן שהבנתי כמעט מיד שהגוף המקופל מנקודת מבטו של זבוב על הקיר הוא אני ולא את, שהרי תמיד היית ותמיד תהיי חזקה ממני, וגם בשברונך, ליד שברוני, תיראי כחלקים של שלם ולא כרסיסים מנופצים. ברגעים של נחמה אגיד לעצמי שאת חלקיקייך, ככל שתדביקי ותחזקי, לא תוכלי להחזיר לשלמות, ושלי לפחות יש סיכוי, קלוש ככל שיראה, מתוך הרס רב רסיסיי, למצוא פשוט משהו אחר ושלם.
הרבה פעמים אני מרגיש שאנחנו נאבקים זה בזה
חוסר היכולת לפגוע בך, בעוד שפגעתי בעבר באחרות, מקשה ומסבך את ההתמודדות עם אדם העומד ומפרק אותך מנשקך בכזו קלות. ואולי פה המאבק, בעובדה שהרבה פעמים אני מרגיש שאנחנו נאבקים זה בזה, במקום להיאבק יחד באתגרי החיים. ולכן, ברגעים האלו בהם כוחותינו שלובים הכל מושלם, וברגעים בם המטרות או האמצעים מתנגשים, עולות שוב הנטיות ללחוץ על ההדק במהירות ויתר על המידה.
לא קל לפגוע בך. כן, לפעמים אני מנסה. לא ממש בכוונה לפגוע, אלא אולי קצת לאזן משוואות. שוויון הנפש שבו את מקבלת את הדברים משגע אותי. מולך בולטים חסרונותיי במערכות התמודדות פנימית, סינונים, מגננות וחומות שאצלך נבנו ואצלי לא. כשאת לא בוכה אני שואל איך את לא בוכה, וכשאת עונה אני מרגיש קטן עוד יותר לעומתך. ועדיין קשה לי לפגוע בך, כי אני אוהב אותך אהבה אמיתית. לא תמיד נכונה, אבל אמיתית.
המוחלטות שבהחלטה מבהילה ומאיימת עליי
הייתי מסביר לך את חוסר ההחלטה מתוך הפחד לאבד, בידיעה שישנן החלטות שאפשר לשנות ולעצב וישנן שלא. ובמבט אמיתי וברוטאלי אני ידעתי ויודע שהחלטה שכזו היא מהסוג השני. אולי זו פחדנות מסויימת, אבל המוחלטות שבהחלטה מבהילה ומאיימת עליי. אני, שבדרך כלל משתדל להימנע ממצבי קוטביות מוחלטת, וכנגד אופיי הקיצוני מחפש את הגוונים האפורים בכל סיטואציה, ניצב אל מול הפיצול והגדרות משני הצדדים ואי היכולת לחזור על דרכי מפחידה. כן, אני פחות חזק ממך.
מבחינה זו אני לא רק מקנא אלא גם כועס עלייך, כי כל כך הרבה יותר קל לך. מתוך התעלמות נינוחה מגווני האפור שאני מחפש תמיד את חותרת לכיוון החלטי ובדרך אחת ממשיכה קדימה, כמעט מבלי להביט לצדדים, ובטח לבטח שלא לאחור. הקלות בה את מסוגלת להגיד "פה אני. זוהי בחירתי. זה מה שטוב לי כרגע ועם זה אני זזה קדימה, לטוב ולרע" ומשאירה מאחור את הלבטים, המחשבות, הספקות שהם נחלתי הקטנה והלא שלווה.
אני לבטח כועס יותר עליי מאשר עלייך
מצד אחד אני יודע שאת נוטלת על עצמך את מלוא כובד האחריות לבחירותייך. הרי אף פעם לא הפלת עליי את הרות התוצאה, ואולי גם על כך כעסי. ובאופן בו בחירותייך וקלותן מוטחות בפניי נופל רק עליי כובד הלבטים. בהחלטיות שלך ליד הלבטים שלי, האנטיתזה להכרעות שלך, אני חלש עוד יותר, ועל כך אני לבטח כועס יותר עליי מאשר עלייך. והאם זה משנה? כי לכעס, בין אם עליי או עלייך, צריך למצוא את המנוחה בדרך זו או אחרת, ואם פתרון אין, האם זה משנה מאין הכעס, מה מקורו וטעמו ותכליתו ומה בתחילתו או בסופו? לא ממש.
הייתי מסביר לך שאני מנסה להבין את הדברים גם מעבר אליי ואלייך, אל הפשטות הראוייה שאולי תהווה פשרה בין חוסר התכליתיות של הגוונים לבין הקיצוניות האכזרית.
הייתי מנסה להסביר לך שיש דברים רבים שחשובים לי, ושאני פשוט עוד לא יודע עד כמה, ואיך לסדר אותם בסדר העדיפויות שיתאים לסדר של חייך.
הייתי מסביר לך שקשה לי לדרג ולכמת את החיים כמשוואות, כי הן כל כך לא ברורות, כשאתה אפילו לא יודע להעריך ולכמת את חשיבותו של אושר פשוט, את הדברים שאתה אוהב ופחות אוהב בעצמך, וכשהכיוונים קצת מתבלבלים בערפל של המשבר.
הייתי רוצה להסביר לך את כל הדברים, ואני אפילו לא יודע אם יש טעם. כי הרי את בשלך, וכמו שאינך מנסה לשנותי, לבטח אסור לי לשנותך, אלא רק לקבל אותך, על כל פלאייך. אני לא יודע אם תסתכלי על הדברים במערומיהם, כהתעסקות עצמית מיותרת, דכאוניות, סיבוך מיותר של אלמנטים שמבחינתך הם פשוטים יותר, או אולי אפילו לא תטרחי להעיף אפילו מבט שני ותתקדמי הלאה.
ייתכן שבכך הפתרון, לפחות עבור חצי מאנחנו. גם זה משהו.
