איפה השכנים של האם המתעללת?

שכנים שומעים מדי יום צעקות ילדים בוקעות מבית אולם אוטמים את אוזניהם, שלא לשמוע. מטים את מבטם, שלא לראות, כדי לא להבחין בסימני החבלות. הרי איך אפשר להתערב בחייה של משפחה אחרת? עדיף להתעלם ובלבד שלא יצטרכו "להלשין". אך הצד השני של ההגנה על הילד הוא אותה "הלשנה" על הוריו. בלעדיה לא ניתן יהיה לעיתים קרובות לחשוף את ההתעללות.

החוק הישראלי משקף בשנים האחרונות הכרה בחובתה של המדינה לספק הגנה רחבה על הילד, במיוחד מפני אותם אנשים בהם הוא תלוי ואליהם הוא קרוב ביותר ועל כן חשוף ביותר לפגיעתם. החוק גם מכיר בכך שמעמדו של מוסד המשפחה משתנה והיא הופכת חדירה יותר להתערבות משפטית.

גם את חובת הדיווח הרחבה הקבועה בחוק ניתן להבין כנסיון לחשוף לאוויר העולם את אותם מקרים לגביהם קיים קשר שתיקה, בראשם פגיעות המתבצעות בתוככי הבית, בתא המשפחתי. החוק מטיל חובת דיווח על כל אחד מאיתנו, כשיש יסוד סביר לחשוד כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, או שנעברה בקטין עבירת מין בידי בן משפחה הצעיר מגיל 18. ניתן לדווח לפקיד סעד, לאו דווקא למשטרה. לגבי אנשי מקצוע דוגמת רופאים ואחיות מטיל החוק חובה מוגברת המתבטאת בעונש מירבי גבוה יותר. כך גם לגבי אחראים אחרים על הקטין. אין ספק כי החוק התכוון להגן על הקטינים וחלק גדול מהתיקים המגיעים לידיעת המערכת מקודם בדיווחים מעין אלה: גננת המבחינה בסימנים חוזרים ונשנים על גופה של ילדה, מורה הערה למצוקתו של ילד.

אך מה בדבר הנכונות החברתית לדווח על העבירות? הססנות הקיימת בקרב נפגעים עצמם וכמובן שבקרב זרים להם הנדרשים לדווח מקום בו הם חושדים שמתבצעת עבירה. אין ספק כי הסבירות שאשה או ילד יתלוננו על אלימות כנגדם תפחת, אם החברה עדיין מביישת את הקורבן יותר מאשר את העבריין, ועדיין מחזיקה באידיאל של המשפחה כמודל אותו יש להשיג ועליו יש לשמור בכל מחיר כמעט, תוך הוקעת כישלון לעשות זאת.

מדי יום נתקלים במקרים בהם בעקבות תלונה לרשויות, נותקו יחסיו של הנפגע עם בני המשפחה האחרים, התומכים בפוגע והרואים בנפגע "הורס המשפחה". לפיכך תפיסות מוסריות משפיעות על פעולת החוק, וחובת הדיווח תזכה להתעלמות רחבה מהציבור, במיוחד כשמדובר בקהילות סגורות. הדבר יהיה נכון פי כמה לגבי זרים.

שמעתי לא אחת גם מפי אנשי מקצוע משפטים כמו: "ומה יקרה אם טעיתי והיא בכלל לא מתעללת בו? סתם אלשין עליה?" הצד השני עליו ממעטים לדבר הוא: "ומה אם תשתוק ולא טעית? מה יהיה גורלו של אותו ילד?" והתשובה השגורה בפי, בדרך כלל, היא כי אם יש חשד – יש להביא זאת לפחות לידיעת רשויות הרווחה, כאשר מודגשת העובדה כי אין בכך מעורבות אוטומטית של מערכת המשפט הפלילי המאיימת כל כך.

באחד מפסקי הדין המחרידים הדנים בהתעללות הורים בבתם התינוקת לרבות הרעבתה, היו לרשויות רמזים עבים לכך. השופט שיף קבע: "נראה כי בעלי תפקידים במערכת התנהלו לאיטם, במצב שבו התנוססה הכתובת הזועקת על הקיר. החבלות והשבר שבסופו של דבר נגרמו לפעוטה רכת השנים, מצביעים לכאורה על סדק במנגנון שהופקד על טיפול במקרים מעין אלו".

אם העובדת הסוציאלית ואחות טיפת חלב, וייתכן שגורמים נוספים, ידעו כולם על מצבה של התינוקת ולא מנעו את המשך ההתעללות בה, האם אינם אחראים במידת מה לנזקים שנגרמו לה? האם אפשר, עדיין, להטיל את האחריות רק על אותם הורים כאשר היה ברור לכולם שהם אינם מתפקדים?

אין ספק שהפתרון הראוי להתעללות בילדים אינו נמצא במשפט הפלילי ובהטלת אחריות פלילית רחבה ככל הניתן, אלא בקיומם של שירותי רווחה תקינים, המסוגלים לספק הגנה נאותה לכל אותם ילדים פגועים. ואולם, בהעדרם של שירותים כאלה, במדינה בה המצוקה החריפה גורמת לתורים מתמשכים אפילו במוסדות הגנה ולא ניתן לצפות שהילדים יפנו בבקשת עזרה בכוחות עצמם, ייתכן שאין ברירה אלא לאכוף חובה אזרחית.

מטרתה של חובת הדיווח היא להביא מקרים אלה, ראשית לכל, לידיעת שירותי הרווחה. על פי החוק חובה על כל אחד לשמש לילדים אלה לפה. ייתכן שהגיע הזמן ליידע את הציבור באשר לחובה מוסרית ומשפטית זו ולאכוף אותה לפחות באותם מקרים חריגים בהם אי קיומה המתמשך גורר תוצאות חמורות.

ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו