לא חשוב מאיזו עדה

לפעמים, עיוורון יכול להיות עניין מאוד נוח. במיוחד עוורון חלקי, סלקטיבי ורצוני לגמרי. כמו זה של "עובדה" אמש (א') בכתבה שאמורה היתה לזעזע את צופיה. אחרי ששמעתי את המילה "ניאו-נאצי" שבע פעמים, אחרי שראיתי לפחות חמישה ייצוגים של אלימות ברוטלית מונצחים במצלמת טלפון, הייתי אמורה לצקצק בלשוני או להיאנח ולשאול את עצמי איך צומחים עשבים כאלה בגינתנו החברתית המלבלבת. אורלי וילנאי פדרבוש נסעה עד מוסקבה כדי למצוא את מנהיגה של "הכנופיה הניאונאצית", דמיטרי בוגוטיך, שנמלט מישראל בחיסות איוולתו ואיטיותו של החוק ועכשיו הוא לומד משפטים ותוהה אם כדאי לו לחזור הנה ולשבת שמונה שנים בכלא.

לצורך העצמת הדרמה, וילנאי-פדרבוש תיעדה הכנות למפגש עם בוגטיך כאילו גם היא וגם הוא ראו יותר מדי פרקים של אותן סדרות-משטרה נחותות, והתייצבה לראיין אותו בהבעה של תיעוב וזעזוע. פנינים מתוך אמירותיו: "הרבצנו לכושי". "זה היה פרוטסט סוציאלי נגד זה שרוסים בישראל הם סוג ב'". "עכשיו אני לא נאצי". ומהי האידאולוגיה שגרמה לו ולעוד שבעה אנשים צעירים לבעוט, להכות, לירוק, לקלל ולבזות הומלסים והומואים, אנשים שחורי עור וגם "יהודונים"? הנה מה שיש לו לומר: "זה רעיון שכל הלבנים צריכים להתאחד, לגרש מוסלמים, וכל היהודים הם צריכים לגור בישראל".

כדי לעבור מזעזוע לפחד, מצולם דמיטרי כמי שאומר שיש עוד תאים ניאו-נאציים. בדרום, בחיפה. כמה? לא שאלו אותו. הכי קל לייצר פחד מתוך עמימות. הכי קל לא לשאול שאלות שיבהירו מהם ממדיה האמיתיים של התופעה. אם זו תופעה.

כמו ישראלים נורמטיבים

תסלחו לי לרגע אם לא התפתיתי להזדעזע ואם אני חושבת שנעשתה כאן עבודה עיתונאית רשלנית ומלאה באהבה עצמית. דמיטרי בוגוטיך הוא לא ניאו-נאצי מפחיד אלא דוגמה קיצונית של תופעה שעוד תטריד אותנו בעתיד ויש לה מקורות ברורים והסברים ברורים לא פחות: הוא תוצר של הסובלנות הבלתי נסבלת כלפי גזענות, דווקא בישראל.

ניאו נאצים בפעולה. יש לזה מקורות ברורים

כן, הוא וחבריו "הרביצו לכושי", ובזה רק הקצינו התנהגויות של ישראלים נורמטיבים, אלה שמבכים את ירידת ערך נכסיהם מאז שאתיופים עברו לגור בסביבה ואף אחד לא צועק עליהם שהם גזענים. ואלה שמנעו מילדים אתיופים לשחות בבריכה של יישובם כי אולי יש להם מחלות ואף אחד לא העמיד אותם לדין. ואלה שעושים להם סלקציה במועדונים או צועקים עליהם "כושי" בתוקף תפקידם כנהגי אוטובוס, ובמקרה הטוב, אחרי המון מאמץ מצד הקורבן, אולי ישלמו לו כמה אלפי שקלים כפיצוי.

כן, הוא וחבריו סבורים שצריך לגרש מוסלמים, ואתם יודעים מה? גם כבוד השר אביגדור ליברמן חושב כך, וגם הרבנים החתומים ביחד עם רוצח אמיתי – לא חוליגאן-צעצוע כמו דמיטרי בוגוטיך – על כרוזים הקוראים לעשות מעשים בג'בל מוכבר. מישהו קורא להם גזענים? מישהו בתקשורת הישראלית עדיין טורח להבהיר שאין להם הזכות החוקית והמוסרית לפרוע בערבים רק מחמת היותם קורבנות?

ואם דמיטרי לא בטוח שהוא צריך לחשוש מפני החוק בישראל, יש לו על מה להסתמך: רוצחי ערבים הרי יכולים לקבל חנינה. ותמיכה ציבורית, ואהדה, והילה של קדושים. יתרה מזאת: אפילו שופטי ישראל ידונו אותם, ברוב המקרים, באופן רחום ומבין וסלחני למדי.

סתם חוליגן

הוא וחבריו מנותקים לגמרי מההוויה הישראלית? אה, לא בדיוק. זו ההוויה הישראלית שמנתקת אותם בכוח. כשהם עולים לישראל, תובעים מהם להשתלב בלי שיהיו להם כלים לכך: מדי שנה מקצצים בסיוע ללימוד עברית, מדי שנה מחמירים בדרישות לגיור, מדי יום אפשר לקרוא בתקשורת המיינסטרימית המהוגנת שלנו כתבות שבהן היחס לעליה הרוסית הוא כאל יושבי גטו בדלנים במקרה הטוב ושרמוטות במקרה השכיח. כן, בגינתנו החברתית המלבלבת דמיטרי היה, מתוקף מוצאו, רוסי-סוג-ב'. באמת לא מפליא באיזו מהירות וקלות הפך למה שקרוי עשב שוטה.

זהו ההקשר הרחב יותר של דמיטרי בוגטיך - חוליגן. לקרוא לו "ניאו-נאצי"

ולהעיר מרבצם את הדמונים של הפחד היהודי, מבלי לראות עד כמה חלק גדול מהאמונות שלו מקובל על ציבורים גדולים בישראל ומדוע הוא מקובל, הוא לעשות מלאכה של אחיזת עיניים וגלגול עיניים צדקני כאחד. בשניהם חטאה "עובדה" אתמול.

אם בוגטיך הפחיד אתכם ממרבצו במוסקבה, אם תמונתו של מפגין יהודי-ישראלי-חובש כיפה משולהב בג'בל מוכבר לא מפחידה אתכם באותה מידה, זה נובע, בין היתר, משותפותכם לאותו עוורון ש"עובדה" טיפחה אמש, לאותה סלחנות בלתי נסבלת כלפי גזענים באשר הם, ובאמת לא חשוב מאיזו עדה.