שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מפצח הבוטנים

    ג'ונתן דמי, במאי "שתיקת הכבשים", מצליח לשרטט את דמותו המרתקת של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר

    ג'ונתן דמי מוכר כבמאי זוכה האוסקרים של "שתיקת הכבשים", וכמי שביים בשנות ה־80 את סרטי הפולחן המקסימים "משהו פראי" ו"נשואה למאפיה". בשנים האחרונות הקריירה העלילתית שלו קצת צולעת - למרות שהוא כמעט תמיד במאי מרתק - אבל דמי עצמו חזר להתעסק בקולנוע התיעודי. בראש ובראשונה הוא מבכירי במאי הופעות הרוק: הוא ביים את סרטי ההופעה של טוקינג הדס וניל יאנג. אבל הוא גם במי פוליטי מאוד שעסק בסרט תיעודי קודם, “האגרונום", בדמות של לוחם חופש מהאיטי. ועכשיו הוא מכון את מצלמתו לכיוונו של לוחם חופש מסוג אחר: ג'ימי קרטר, הנשיא ה־39 של ארצות הברית, והאיש שהביא לחתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, וזכה על כך בפרס נובל לשלום יחד עם מנחם בגין ואנוואר סאדאת. כל מה שדמי עשה הוא להתלוות לקרטר בזמן שיצא לסיבוב ברחבי אמריקה כדי לקדם את הוצאת ספרו החדש. אבל דמי הוא פשוט במאי שיודע לספר סיפור היטב, הוא מצליח לזקק את הדרמה מכל סיטואציה, וכך המסע הזה הופך מבעד לעדשתו לפלונטר עצום של קונפליקטים, זעם, עלבון ורגשות עזים.


    גידל בוטנים, למד פיזיקה גרעינית ועשה שלום. ג'ימי קרטר בקמפ דייויד

     

    שם ספרו של קרטר שיצא ב־2006 כבר הקפיץ לכולם את הפיוזים: “פלסטין: שלום ולא אפרטהייד". בספר, כך על פי הסרט, מזהיר קרטר שמדיניות ממשלת ישראל בגדה המערבית, עם בניית חומת ההפרדה וסלילת כבישים המיועדים לנסיעת יהודים בלבד, מובילה למצב המזכיר את האפרטהייד בדרום אפריקה. אנשי הלובי היהודי באמריקה שצפו: איך הוא מעז להאשים את ישראל באפליה על בסיס גזעי, ועוד את ישראל שתושביה הם ניצוליה של אפליה גזעית תוצרת הנאצים. ובשעה שקרטר עובר מאולפן טלוויזיה אחד לשני, מאולפן רדיו אחד לשני, מחנות ספרים אחת לשנייה, ובכל מקום הוא מותקף, אך גם פה ושם זוכה לאהדה (הפלשתינים מתברר, מתים עליו, שסוף סוף יש מישהו באמריקה שמייצג את הצד שלהם). ובין לבין חושף דמי בתהליך עדין ומרתק את דמותו של הנשיא לשעבר (באמריקה אגב, התואר "נשיא" נשאר עד יום מותך, ללא המילה "לשעבר") – איש דרומי, חקלאי, שדומע בכל פעם שהוא מדבר על אמו. נוצרי אדוק ומאמין, אבל שייצג דווקא את השמאל החילוני באמריקה. אדם שהתפרסם, לעיתים בלעג, כמי שעבודתו היא גידול בוטנים, אך למעשה למד פיזיקה גרעינית.

     

    "ג'ימי קרטר, איש המרחבים" הוא אחד הסרטים התיעודיים הנפלאים שראיתי באחרונה. אני מאיץ בסינמטקים להציע אותו להקרנות סדירות לקהל, שהסרט הזה מדבר ישירות עליו. קרטר למשל, טוען שאת הטענות שלו נגד מדיניות ישראל בשטחים הוא שומע בישראל מצד לפחות 70 אחוז מהישראליים, אלא טענות המושמעות בישראל באופן תדיר בתקשורת, אבל ברגע שאמריקאי משמיע אותן נדמה לעולם שהוא אנטישמי פרו־פלשתיני. ואכן קרטר מצליח לשכנע. טענתו היא: ישראל חייב לצאת לאלתר מהשטחים הכבושים כדי להשיג הסכם שלום עם הפלשתינים.

     

    דמי, והצלם שלו דקלן קווין, משוטטים בישראל בעקבות ספרו של קרטר, מתעדים את החיים בצל גדר ההפרדה המפלצתית, אבל גם מזכירים בתמונות עזות מה היו הסיבות להקמתה. התוצאה, כמו כל סרט אמריקאי העוסק בסכסוך הישראלי־פלשתיני, סבוכה ומייאשת ונדמה שהיא דוהרת במרץ לתוך כביש ללא מוצא. התחושה היא שהעיסוק הציבורי אינו בתוכן, אלא במראית העין, של "מי בעד מי". קרטר נחוש להביא לשלום בין ישראל והפלשתינים, ובנקודת האמצע של הסרט הפסימיות הופכת גם לאופטימיות. זו סצינה מופתית: רוזלין קרטר, הגברת הראשונה לשעבר, מספרת את חוויותיה מקאמפ דייוויד, ערב חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, כמי שישבה בחדר הסמוך ושמעה את הצעקות. לתת לה למסור את הדיווח הוא הברקה אדירה מצד דמי, והיא זו שמספקת סיפור קורע לב, על רגע אנושי, משפחתי, דומע, בין קרטר ובגין, שלדעתה היה נקודת המפנה במשא ומתן, ושבעקבותיה נחתם הסכם השלום, למרות שבגין וסאדאת לא הסכימו לדבר זה עם זה, או אפילו לשבת יחד באותו חדר. הסצינה הזאת, שיאו של הסרט, מעוררת את התקווה שאולי יום אחד, מי יודע, משהו כאן ישתנה. או שלא.

     

    • סיקור נרחב של סרטי פסטיבל "דוקאביב" בסינמטק תוכלו למצוא בגיליון "פנאי פלוס " החדש 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דומע בכל פעם שהוא מדבר על אמו. קרטר
    צילום: איי אף פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים