למה בעצם אני חוששת לצאת לבד לבר?
אין לי בעיה לשבת בגפי בבית קפה, אבל יש משהו שמרתיע אותי ביציאה לבד לבר. נראה לי שלבד על הבר אשדר שאני נואשת, או אצור רושם שלא הצלחתי לשכנע אפילו אדם אחד להצטרף אלי. לכן אני מחפשת פתרונות יצירתיים
כשמצטמצם מאגר החברים הרווקים, עולה בהתאמה הקושי למצוא ידיד פנוי לערב שתייה. אודה באמת, גם בערבים שאני יוצאת עם קבוצת ידידים, רק כדי ליהנות מחברתם, אני מקווה בסתר ליבי שמשהו יקרה, שמישהו יתחיל איתי או ייגש אלי בסוף הערב ויבקש להגניב לי את מספר הטלפון שלו.
לכאורה, בחורה כמוני אמורה להסכים לצאת לערב שתייה עם כל חברה שרק תסכים להתלוות אליה, אבל כאן נכנסת אמת נוספת - עם חלק מחברותי הרווקות אינני מעוניינת לצאת לברים, שכן כללי המשחק אינם ברורים להן. במהלך הערב הן כה עסוקות בחיפוש אחר המיוחל, בנעיצת עיניים בקבוצות גברברים ובהתחנחנות לברמנים באופן שהופך את הערב מערב שתייה כיפי שבסופו אולי תהיה הפתעה נעימה בדמות דייט פוטנציאלי למבצע צבאי של ממש. חברות מסוג זה ייהנו מערב השתייה אך ורק אם יתחיל איתן לפחות בחור אחד, ובינינו, זה לא משנה איזה בחור, שכן באין ציפור שיר גם ערס בן 60 ייחשב לזמיר.
למען האמת, אני לא שונה בהרבה מחברותי. גם אני מוצאת עצמי מאוכזבת כשבתום היציאה אין באמתחתי אפילו "שורת התחלה" אחת ראויה לשמה. אבל זה משחק, ולמשחק כללים משלו: הראשון והעיקרי בהם הוא – "לעולם אל תפגיני עד כמה את באמת נואשת". את רווקה? הגעת לבר עם חברה? דברי בעיקר איתה. את רשאית להסתכל מידי פעם לצדדים כאילו את מחפשת לשדך לה מישהו, ואסור לך להתחנחן לברמן, אלא אם כן זה במטרה לקבל צ'ייסר חינם.
אז מה עושים רווקים שמוצאים עצמם ערב אחד עם ירידת אחוז אלכוהול בדם אבל בלי חברים שיתלוו אליהם לבר השכונתי? החברה הישראלית, סחבקית ככל שתהיה, היא סחבקית עד גבול מסוים. הנורמה החברתית מתירה לצאת בזוגות או בקבוצות, אבל לא ראיתי מקרים רבים בהם אדם מגיע בגפו ומתחבר לקבוצת אנשים אחרת, זרה לו, לשיחה. למרבה הפלא, דווקא האמריקנים, אינדיבידואלים ככל שיהיו, מצאו לכך פתרון נאה: ברוב הברים (ואני לא מדברת על המגה-ברים מ"סקס והעיר הגדולה" אלא על הברים השכונתיים) ניתן למצוא משחקים – שולחן ביליארד, לוח קליעה למטרה, ואפילו משחקי קופסה. אדם רשאי להגיע בגפו ולהצטרף למשחק כלשהו, וכך ליצור קשר עם אנשים.
האם רווקי ורווקות ארה"ב נבונים יותר מהרווקים הישראלים? לא בהכרח. לדעתי ההבדל נעוץ בחברה הישראלית, שמקדשת את הכלל ורואה ביציאה בזוג או בקבוצה אמצעי לגיבוש. ומה יהא על הרווקים? הקבוצה כבר תדאג להם. צאו עם הקבוצה, ומישהו כבר ידאג להביא רווק נוסף על מנת שתוכלו לבקש מספר זוגי של כסאות. צאו עם ידיד או ידידה, והם כבר יעשו את העבודה השחורה בשבילכם: יאתרו בבר מישהו חתיך, יחליפו איתו מספר מילים ויביאו אותו את שולחנכם מבלי שתצטרכו לשאת בעול המצאת שורת הפתיחה או בכאב הסירוב והדחייה. החברה האמריקנית, לעומת זאת, מקדשת את הפרט. ישראלים רבים החוזרים מביקור בארה"ב נוהגים לטעון שהאמריקנים קרירים או מזויפים. אולי זה נכון, ואולי הם פשוט מתנהגים כך כי חייהם לא עברו עליהם במעבר מקבוצה לקבוצה כפי שהם עוברים עלינו כאן.
דרכים מקוריות לאיתור בן זוג לחיים
אם נבחן את דרכי ההיכרויות הפתוחות בפני רווקים בישראל היום נראה שרובן יובאו מארץ המקדונלד'ס: אתרי ההיכרויות באינטרנט, ספיד דייטינג וכיוצא באלה. הרווקים האמריקנים נטולי החברויות ארוכות הטווח המאפיינות אותנו נאלצו לחשוב על דרכים מקוריות לאיתור בן זוג לחיים. אנחנו אימצנו את דרכיהם ותיבלנו אותן בנוהג המקומי, לפיו לכל ידיד שלנו יש פלוגה שלמה של חברים מהמילואים, אותם הוא יכול להכיר לנו בכל רגע נתון. האם בכך פתרנו את הבעיה? עדיין לא. כל זמן שמסתובבים רווקים שאינם מוצאים מזור לבעיותיהם בדרכים הקיימות, נראה שיש מקום לעוד פתרונות יצירתיים.
בר-המשחקים הוא אחד מאותם פתרונות, שכן להצטרף לקבוצה זרה ולפתוח בשיחה עלול להישמע מאולץ, ונדרש לכך אומץ רב שלרובנו אין. לעומת זאת, להצטרף למשחק טאקי זה פחות מביך. האווירה של משחקי ילדים גם מקילה על הרווק המצוי, מכיוון שתוך כדי המשחק נוצרת שיחה מעט שונה מהמתכונת אליה הורגלנו. את המשפט "מאיפה את במקור?" ניתן להחליף ב"רק אל תשימי לי החלף כיוון"; ובמקום "איפה שירתת בצבא?" אפשר לשאול: "רגע, כמה קלפים צריך לסריה?"
פתרון נוסף יכול להיות באמצעות הקמת מאגר אינטרנטי שישרת רווקים שעדיין אינם חשים בנוח לצאת לבד. לא מדובר במאגר שידוכים לאיתור בן זוג לחיים, כי מאגר לאיתור בן זוג או קבוצה למספר שעות, למטרת יציאה משותפת לבר ותו לא. חיבור בין אנשים זרים, שהמשותף להם הוא שכבת גיל דומה ורצון לצאת - ולא לבד.
יש האומרים שאין דבר כזה, בחורה רזה או עשירה מדי. אני טוענת שאין דבר כזה, יותר מדי חברים. אז אם יש פתרון יצירתי להגדלת מעגל החברים בחיי, אהיה הראשונה לנצלו. אפילו לא מוכרחים לסחוב "סולמות וחבלים" לבר – אפשר לשחק חי-צומח-דומם על המפית. אאאאאאאאאאאלף...
טוקבק כדורבנות:
ואני לא עלול לשדר נואשוּת? חופשי כן / נעם, צפון
כגבר, אני יכול רק לנסות לראות את הדברים מהצד שלכן, ומודע לחלק מההבדלים בינינו. מצד שני, למה צריך להכתיב לכן את החוקים? למה שלא אתן תכתיבו אותן בעצמכן?
אם אני יכול ללכת לבר לבד, ולקחת את הסיכון שאני אשתעמם/אתפדח/אתאכזב, למה קשה לכן לעשות את זה? כי "תשדרו נואשות"? גיב מי א ברייק. ואני לא עלול לשדר נואשות בישיבה בגפי? חופשי כן.
תשדרי מה שאת רוצה, ותרגישי מספיק נוח עם זה. כן, את יכולה (ברק אובאמה אמר וצדק).
לפחות חלק מהפחד שלך נובע מהתפיסה שלך את המוסכמות של החברה מסביבך. השאלה לדעתי היא מה המטרה שלך.
כשאני יוצא לבד, המטרה שלי היא לפנק את עצמי, כי בא לי לשבת איפשהו ולשתות בירה אחרי יום עבודה ולימודים בן 12 שעות. מגיע לי. יש מצב שאם תעשי חושבים על רשימת הצרכים שלך והמטרה שלך בחיים, תגיעי למסקנה דומה.
נ.ב. המקום שאליו יצאתי פעמיים הוא מקום שמצוייד במוסיקה משובחת, אוכל לא פחות משובח, ברמן חביב ביותר שאפשר לדבר איתו שעות, ופשוט נעים להיות שם, גם לבד.
