"לפעמים בודד עד כאב"
המבקרים מאוהבים בה וכך גם הקהל. במפגש אחד על אחד הפייבוריטית של תחרות רובינשטיין, הפסנתרנית קטיה בוניאטישווילי מגרוזיה, מספרת על הבדידות, האחריות והרצון להיות חופשייה. כמו ליד הפסנתר גם בחיים היא מכוונת ומרגשת
"הקטנה הזו פשוט מדברת עם אלוהים", כתב מבקר המוזיקה הקלאסית של "ידיעות אחרונות", חנוך רון, על הפסנתרנית הגרוזינית הצעירה קטיה בוניאטישווילי שזכתה ביום שבת בפרס חביבת הקהל בשלב הקאמרי של תחרות רובינשטין לפסנתר שנערך ברשת מלונות ישרוטל באילת.
רון, שהכתיר אותה האיוו פוגורליץ' הבא', כתב כי הביצוע שלה לשופן הוא שירה, הביצוע שלה לפרוקופייב הוא תפילה וליסט תחת ידיה הוא שילוב של השניים גם יחד. הוא לא היה היחיד שנשבה בקסמה. "היא מפיקה מהפסנתר עולם עוטף ברוב רוך", כתב המבקר חגי חיטרון, ואורה בינור כתבה לה: "יש לך ניצוץ של אמנית ייחודית, יכולת לרתק, לרגש, להפעים ולפרוט על מיתרי הנפש".
במפגש אחד על אחד בוניאטישווילי לא מאכזבת. למרות השעה המאוחרת,
העייפות והטלטלות הרגשיות שעברה מאז נחתה בישראל, היא תמיד מכוונת, רגשית מאוד, יצרית, בלתי אמצעית, פשוטה ומורכבת במידה שווה. בחיים, כמו ליד הפסנתר, היא מלאת צבעים וניואנסים. בחיים כמו ליד הפסנתר, היא לא מזייפת. "לא בחרתי בזה", היא אומרת, "התחלתי לנגן בגיל חמש ושנה אחר כך היה לי קונצרט ראשון. מעולם לא אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות פסנתרנית'. עם הזמן פשוט הבנתי שזה כנראה המקצוע שלי".
היא נולדה וגדלה בבאקו שעל חוף הים הכספי, שם הוצב אביה במסגרת תפקידו כקצין בצבא. אמה היתה זו שלימדה ודחפה אותה לנגן. כשהיתה בת 4 עברה המשפחה לבירה, טביליסי, שם למדה בבית הספר למוזיקה ע"ש זכריה פליאשווילי, מגדולי המלחינים של גרוזיה. בגיל 11 ארזה לה אמה מזוודה ושלחה אותה לראשונה למערב אירופה להשתתף בכיתות אמן וסדרת קונצרטים. לטביליסי היא חזרה לטובת לימודים בקונסרבטוריון כתלמידתו של טנגיץ אמירדג'יבי, מי שחתום על נקודת ההזנקה של חתן פרס ארתור רובינשטיין מ-1995, סשה קרסנטייה, שנחשב אחד מכוכביה הזורחים של התחרות לדורותיה.
היכולת לתת
הנוכחות של פסנתרנים גרוזיניים בתחרות רובינשטיין לא מפתיעה את חנוך רון שרואה באסכולה הגרוזינית את המשכה של האסכולה הרוסית הגדולה. "היו שלושה מתמודדים מגרוזיה השנה לא סתם", הוא אומר, "יש להם הרבה מה להציע. לקטיה יש את הריגוש והאינדיבידואליזם שיש בקורסנטייה, היא מנגנת שירה. יש בה את הקומבינציה של האסכולה הגדולה הרוסית לצד טבעיות פראית וריח של הרי קווקאז שלא הרחק מהם גדל גם ואלרי גרגייב".
ליד הפסנתר (צילומים: מרב יודילוביץ')
אם בוניאטישווילי תזכה או לא תזכה בתחרות, נדמה שזה לא באמת משנה. בחודש הבא היא תנגן שופן בקרנגי הול, ביולי היא הוזמנה לנגן עם הכנר גדעון קרמר בפסטיבל הקאמרי שייסד באוסטריה ואם זה לא מספיק הפסנתרנית האגדית מרתה ארגריש ביקשה שתנגן איתה בפסטיבל לוגאנו. "לא רק הערכה חשובה בעיני אלא גם האהבה שדרכה אתה יכול להשפיע על אנשים", היא אומרת בתשובה לשאלה מהי בעיניה הצלחה, "זו היכולת לתת ולהישאר תמיד מעניין".
מזה שנה וחצי היא לומדת בוינה אצל אולג מייזנברג שהכין אותה לתחרות רובינשטיין ואף סייע לה בבחירת היצירות. באופן פרדוקסלי בוניאטישווילי לא אוהבת תחרויות. "באמנות אין משמעות לתחרויות, זה בלתי אפשרי, הרי לכל אמן יש משהו שונה לומר, כל אחד מאתנו מראה את האינדיבידואל שהוא. את השוני הזה אי אפשר באמת להעמיד בתחרות", היא אומרת ומוסיפה, "פסנתרנים היום הם קצת כמו ספורטאים, חושבים בעיקר על לנצח. זה מייצר פסנתרנים טכנוקרטים. הם יודעים לנגן היטב, לא מזייפים, רצים ממקום למקום, תמיד בכושר, בלי היכולת או הזמן ליצור. היום כבר לא מחכים למוזה".
היית יכולה פשוט לנגן, לוותר על התחרות אבל בחרת שלא.
"אני פה בשביל לתרגל מאבק. יש מעט מקומות ואתה חייב להלחם על שלך. שאלתי את אמא שלי הרבה פעמים למה אני לא יכולה פשוט לנגן להנאתי. אבל בחיים בשביל לאכול, אתה צריך להלחם. זה מה שאני עושה. הייתי מעדיפה לוותר על קריירה ולחיות את חיי אבל אין לי את הזכות לעשות את זה"
מה זאת אומרת?
"כשיש לך כשרון, מוטלת עליך האחריות לא לבזבז אותו. בשביל שאוכל לנגן כמו שאני רוצה, אני צריכה לרכוש לעצמי שם למרות שאני לא משוכנעת שזה מסתיים בזה. אני משערת שקריירה משעבדת. המטרה שלי היא להגיע למקום שבו ארגיש חופשייה".
לפעמים יש געגוע
לצדה של בוניאטישווילי, על הבמה, יושבת לאורך כל שלבי התחרות אחותה הצעירה, גוואנצה, פסנתרנית בעצמה שמשמשת לה כמדפדפת. גוואנצה, בניגוד לאחותה, לא מעוניינת להשתתף בתחרויות. "אני לא אוהבת תחרויות", היא אומרת, "מספיק אחת במשפחה". תחרות רובינשטיין היתה זו שהפגישה את בוניאטישווילי עם אמה ואחותה אחרי חודשים ארוכים שבמהלכם לא התראו.
"לפעמים אני מרגישה שכל העולם מסתכל עליי"
"אני לומדת בוינה מזה שנה וחצי", מסבירה בוניאטישווילי, "משם קל יותר לצאת להופעות באירופה. זה לא קל, אני מאוד מתגעגעת. תודה לאל על הסקייפ והאינטרנט. לפעמים הגעגוע יותר מוחשי ולפעמים אני זקוקה להיות לבד, להיכנס לתוך הקונכייה שלי. את יודעת איך זה, פסנתרנים, אנחנו זאבים בודדים".
את רואה את עצמך חוזרת לגרוזיה? אולי מנסה לשנות מבפנים?
"כל החיים שלי התגלגלו במקרה, גם המעבר לוינה. דבר הוביל לדבר. הייתי רוצה לחזור לגרוזיה. הייתי רוצה לחשוב שעזבתי בשביל לחזור כמו בסרט של הבמאי האהוב עלי קלוד ללוש "Partir et Revenir". לא הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל מי שהלכה ולא חזרה".
האסכולה הגרוזינית על הצבעים והאופי המובהק שלה קיימת גם בנגינה שלך?
"אני חושבת שכן. זה כמו הנגינה היהודית שיש לה ייחוד משלה. זו לא הנגינה הגרמנית הקרה והמחושבת, יש לכם דם חם, כל כך הרבה כישרונות ואהבת חיים שמורגשת בנגינה. החום ואהבת החיים קיימים גם אצלנו. יש הרבה נקודות משותפות ביניכם לבננו. אתם סבלתם לא מעט בגלל קנאה על הכישרון האדיר שיש בכם וזו הטרגדיה של העם היהודי שמצד שני הוא גם עם שאוהב לשמוח. אנחנו בגרוזיה נאלצנו גם להגן על עצמנו ועל אדמתנו שמוקפת אויבים ולמרות זאת שמרנו תמיד על שמחת החיים".
מה הופך פסנתרן לפסנתרן גדול?
"אני חושבת שפסנתרן או אמן גדול הוא לא רק מי שחווה דברים שזה בסיסי, אלא גם מישהו שמכיל בתוכו עומק מסוים שמאפשר לו להכנס לתוך היצירה ולהעביר אותה הלאה. כשאני לומדת יצירה אני מנסה להיכנס לראשו של היוצר, להתחבר למצב שממנו היצירה נכתבה ולדמיין את הסיפור שמאחוריה ולחבר את כל האלמנטים האלה לחיים שלי".
מנגנת לבודדים
נגינה היא לדבריה מקצוע בודד. "לפעמים אני מרגישה שכל העולם מסתכל עליי כאילו אני מפלצת משונה", היא אומרת, "זה לפעמים בודד עד כאב ולפעמים הבדידות הזו נעימה". בדידות היא חשה גם במהלך התחרות ובעיקר בשלב הניפויים. "זה כל כך טלטל אותי שלא ממש הצלחתי לשמוח על זה שעברתי שלב", היא אומרת, "אחרי שהודיעו לנו מי עולה ומי לא פתאום הרגשתי קור מאנשים שמאוד התיידדתי איתם במהלך התחרות. זה מאוד כאב. בדיוק אחר כך התחלתי חזרות על יצירה של שוברט והרגשתי שאני במקום שלו. הוא היה איש בודד שלא ידע אושר ולא הרגיש אהוב. מצד שני הוא כתב יצירות מלאות חיוּת. פתאום היצירה הקבילה לחיים והכל נפל למקום".
"לא מנגנת למסות"
כמודל לחיקוי היא בוחרת במרתה ארגריש. "אומרים שהיא אגדה חיה וזה נכון. היא מרגשת אותי מאוד, עד כדי כך שכשאני מאזינה לה אני חושבת שאולי כדאי שאעזוב את המקצוע. יש לה אישיות אדירה, שבולעת אותך וחוזק מרתק", היא אומרת ומונה גם את ראדו לופו ואת ולרי גרגייב כפסנתרנים שהם דוגמה. היא לא חושבת על הקהל כשהיא מנגנת והיא מבקשת שלא תיעלבו. "זה נשמע אגואיסטי אבל למרות זאת הייתי רוצה שלפחות אדם אחד בקהל יחשוב שאני מנגנת רק בשבילו, שזה אישי ומכוון אליו. אני לא מנגנת למסות אלא לבודדים ואני מקווה שכל אחד מבין את זה אחרת, בדרכו, כמו שהוא רוצה". היא אומרת.
את פייבוריטיות של המבקרים בישראל וכמו שראינו באילת גם של הקהל. את מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמך בשלב הזה?
"זה נעים אבל גם קצת מפחיד. עכשיו הכל תלוי במוצרט. אם אנגן טוב את מוצרט, אגיע לגמר וזה מה שחשוב. עם כל האהבה הזו שמרעיפים עלי, אני חושבת שבמידה שלא אעלה לשלב הגמר, מאוד אתאכזב. הפחד שלי הוא שלא יהיה לי את הכוח להיאבק עד הסוף. אני מפחדת שאשחרר לפני. אני לא מדברת על לנצח, זה תלוי בשופטים, אני מדברת על להגיע עד לקצה גבול היכולת".
היא מאוהבת בקהל הישראלי ממש כשם שהוא מאוהב בה. "זה קהל חם ומוכשר שמבין", היא אומרת, "הם לא על אוטומט, הם ביקורתיים, אבל כשהם אוהבים זה לא יאומן. קהל טוב זה נדיר. במרבית המקרים את נתקלת בקהל טיפש, אנשים שמריעים בגלל שסיימת את הפראזה בדפיקה חזקה על הקלידים. הבנתי שיש פה קהל אמיתי אחרי שניגנתי יצירה של שומאן שמסתיימת בפיאניסימו. הם הבינו. זה היה מדהים". בוניאטשווילי חששה להגיע הנה אבל לא מהסיבות הרגילות. "יש לי הרבה כבוד ליהודים", היא אומרת, "יש כל כך הרבה כשרונות אדירים בעם הזה, הרבה אינטלקט וחששתי איך יקבלו אותי. תחרות רובינשטיין היא אחרי הכל אחת התחרויות החשובות בעולם".
מה הכי מרגש אותך בעשייה הזו?
"כשאנשים ניגשים אליי אחרי קונצרט ואני רואה בהם את ההתרגשות, אני יודעת שעשיתי משהו. גם אם לא ארשם בהיסטוריה, אני יודעת שהצלחתי לגעת בבני אדם וזו תחושה נהדרת".
אם היית יכולה לפגוש מישהו שכבר לא חי אם מי היית רוצה להיפגש?
"שאלה קשה. הייתי רוצה לפגוש את הגלגול הקודם שלי, להבין מה עשיתי, מה אני עושה ומה אני יכולה לעשות עוד. הייתי רוצה לפגוש את כל המלחינים שאני מנגנת. יש לי הרבה מאוד שאלות אליהם. גם עם דוסטוייבסקי הייתי שמחה להפגש ועם מישקין, "האידיוט" שלו. תמיד רציתי לחיות ביניהם. יש הרי כל כך מעט גאונים היום והם כולם דבוקים למחשב, זה עולם אחר. שומאן גם קנדידט, למרות שהוא לא המלחין האהוב עליי, אבל בחיים אנחנו תמיד מחפשים את הדומה לנו ואני חושבת שהוא מלא בסתירות, מאוד אנושי ומגוון. הוא קרוב אליי".
• לצפייה בשידורי התחרות לחץ כאן
הכתבת היתה אורחת של רשת מלונות ישרוטל באילת
