שתף קטע נבחר

פרידה: למדתי לא למשוך אלא להמשיך הלאה

גם לזו היו סימנים מקדימים - חספוס כף היד, הקור שפתאום השתלט למרות השרב, השקיעה בעונג הגוף במקום לדבר על מה שהולך ומתקשה בינינו. מדהים כמה תמימה את יכולה להיות, גם אחרי לא מעט מערכות יחסים, ועדיין להאמין שאולי חום הגוף ימיס את החומה שהולכת ונבנית

מדהים כמה אפשר להבין מתוך העור הנרעד, הרך או הקשה, מן השרירים הנמתחים, ריח הזיעה או צמרמורות הקור. לרוב האנשים קשה להבין את השפה הזו. מאז שאני זוכרת את עצמי הבנתי דברים טוב יותר במגע. יכולתי לדעת על פי תחושת העור בכף היד האוחזת בידי את התחושות העוברות בצד השני. לגוף יש סיפור לספר, ובכל ניואנס של תנועה או מגע אפשר לקרוא אותו.

 

אני מודה, אני לא כל כך טובה בלהקשיב. מעולם לא הייתי טובה בהבנת מילים. הן לרוב מטשטשות, והאמת, תהא אשר תהא, אינה כתובה בהן. היא שם, בין השורות, בהבעת הפנים, בשפת הגוף, בווליום של הרכות, או הקושי, הקיימים בטון, בתנועה, במגע.

 

לפרידות יש סימנים. הן מתחילות לפעמים דווקא בהיצמדות, בצורך הולך וגובר במגע, או לחילופין – במניעה של מגע. הסוג השני הכי כואב לי, בדרך כלל, כי יש נחמה מסויימת דווקא בהיצמדות הזו, לעוד כמה רגעים של חמימות שאיכשהו, למרות סימני הפרידה ההולכים ומתרבים והקור, עדיין שם.

 

גם לזו היו סימנים מקדימים. חספוס כף היד, הקור העז שפתאום השתלט למרות השרב שבחוץ, השקיעה בעונג הגוף במקום לדבר על מה שהולך ומתקשה בינינו. מדהים כמה תמימה את יכולה להיות, גם אחרי לא מעט קשרים ולא מעט מערכות יחסים, ועדיין להאמין במקום כלשהו שאולי, חום הגוף ימיס את החומה שהולכת ונבנית. זה פחות או יותר אף פעם לא עובד ליותר משעה אחר כך.

 

נסיבות חיצוניות רעות במיוחד

הפעם, הסיבה היתה נסיבות חיצוניות רעות במיוחד, כאלה שלא משאירות מרחב לכעס. זה לא לגמרי תלוי בה. ועדיין, זה כאב כשהסמסים הלכו ונהיו יותר ויותר קצרים, שיחות הטלפון הפכו מאומצות, נבוכות. כשנפגשנו עדיין היה חמים מאוד, ומשהו בתוכי רק הלך והתרכך אליה, למרות הסימנים המתרבים, ואולי בגללם. אתה לא יודע מה יש לך בידיים עד שזה נגמר, אומרת הקלישאה הידועה, ואכן – בסימנים של פרידה ככה זה, בדיוק ככה.

 

אני מתגעגעת מאוד. זה יהיה שקר לומר שלא. היו רגעים שלא אשכח, כמו כשהיא לקחה אותי בהפתעה להופעה של ריטה (חוויה מטריפה לחלוטין) והמונית ההזויה בדרך הביתה, או טריליון הבדיחות המוזרות שלי והצחוק המתוק שלה, או לשמוע אותה מדברת על הכלבה שלה בטון רך, שמזכיר את הטון של סיפורי לילה טוב לילדים. נקודות יפות כאלה, שעל חלקן אפילו זכיתי לכתוב כאן.

 

לצייר לעצמי מחדש את העולם, גם בלי הזוגיות היפה הזו

עם השנים והפרידות, נעשיתי די טובה בלהמשיך הלאה, לקרוא בין השורות של כף היד שלי את הצעדים הבאים, לצייר לעצמי מחדש את העולם, גם בלי הזוגיות היפה הזו. היה יפה, מר וקצר, אבל יפה. סבתא שלי, ייקית אופטימיסטית, היתה אומרת שאין צלקות על הלב. זה כנראה נכון, אם מסתכלים על כל מה שעבר עליי בשנים האחרונות, על כל הפרידות והכאבים ועל חוסר הוויתור שלי על להמשיך לבקש לעצמי אהבה, מערכת יחסים כנה, אמיתית ומלאת הומור.

 

זו האחרונה היתה צעד נפלא בכיוון. הנסיכה אנטוניה (כמו שכיניתי אותה בטור הקודם, בצדק, היא אכן נסיכה, גם אם נפרדנו) תישאר מתוקה בזיכרון, כמשהו שהנסיבות היו צריכות להפריע לו הרבה פחות, ולמרות שהפריעו – נשאר יפהפה.

 

מעדיפה זיכרון מתוק על פני הווה חסר ביטחון ומריר

יש לי חברה טובה שטוענת שפרידה אצל לסביות זה קטע מתמשך, וזוג נפרד באמת רק כשלאחת מהן יש חברה חדשה או עברו שנה וחצי מהפרידה הפיזית (לא הרשמית, אלא גם אחרי הזיונים שאחרי הפרידה). בשנה ומשהו האחרונות המדיניות שלי ברורה – נגמר אז נגמר. אין אחרי, אין ניסיונות נוספים. זה גם לא באמת עובד, וגם משאיר משקע מריר במקום בו יכול היה להישאר זיכרון נעים. אז למדתי לא למשוך, לא לוותר לעצמי, ובאמת להמשיך הלאה. אין סיבה להישאר במקום שכבר סומן בכל כך הרבה סימני שאלה. מעדיפה את הזיכרון המתוק על פני הווה חסר ביטחון ומריר. זו לא מרירות של שוקולד, זה מה שנשאר בתחתיתו של קפה בוץ קר אחרי כמה שעות טובות. וחבל, פשוט חבל על הכאבים המיותרים.

 

הלוואי ובכל הפרידות שלי הייתי מסיימת בתחושה כזו, של יופי. מה שהיה כתוב בנגיעות האחרונות בינינו היה אהבה, וכאב על שאי אפשר אחרת. היה יכול להיות יפה יותר.

 

יומיים בוכים, או כועסים, או שניהם

ומתוך המקום הזה, המשלים, האוהב, מחוסר הכעס, אני רק חושבת כל הזמן שהלוואי שזו הפרידה האחרונה. המעברים האלה, הרגשיים, מעייפים נורא. יש בהם משהו כל כך מתיש, בהיחשפות הזו פעם אחרי פעם, בהשתבללות שאחרי הפרידה, בלב הקצת שבור, באגו הפצוע. זה כבר כל כך מוכר לי וידוע לי, שאני מתייחסת לזה בכמעט שלווה. יומיים בוכים, או כועסים, או שניהם. אחר כך המוח מתחיל להתבהר. אם זה קשר ארוך יחסית, זה ייקח עד שבועיים לשלב הזה לעבור. אחר כך אני נהיית וורקוהוליקית לאיזה חודש (אני גם ככה עסוקה לאללה, אני פשוט מוסיפה על עצמי עוד דברים כדי לא לחשוב הרבה), ואחר כך מגיע השלב של להתחיל לחשוב על מישהי חדשה. בקשרים ארוכים תקופות הזמן מכפילות את עצמן, לפעמים כמה פעמים. אבל זה צפוי מראש, מוכר וידוע, והולך ונהיה קל יותר עם השנים.

 

התעלומה שנותרה בעבורי היא איך מתמודדים עם קשר שעבר את קו השנה וחצי. לשם עוד לא הגעתי. על שלוש שנים אני מעזה רק לחלום. ואולי, אולי, בפעם הבאה זה גם יילך. נראה לי שאני בכיוון הנכון, והלוואי, אמן כן יהי רצון, שזה יקרה, במהרה בימינו.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אין סיבה להישאר במקום שכבר סומן בכל כך הרבה סימני שאלה
צילום: index open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים