מציאות מוקרנת
למקרן השקופיות היה בעבר חלק מהותי בעשייה האמנותית. היום, 20 שנה אחרי שנאן גולדין השתמשה בו כדי להציג פורטרטים של חבריה, מקיימת הגלריה לאמנות באוניברסיטת חיפה מחווה למכשיר המרעיש שמייצג יותר מכל עולם שאבד
בתחילת שנות השמונים הגיעה מבוסטון לניו יורק צלמת צעירה - נאן גולדין, אמנית מצוינת שכבר הוצגה בישראל - שנשאבה מיד אל תוך הלילה, אל סצנת הברים והמועדונים. היא צילמה מאות צילומי פורטרט של חבריה החדשים והציגה אותם, בהקרנת שקופיות, בנוכחות המצולמים, בחשכת המועדונים בהם צולמו. הצלמת היתה מחליפה, בוחרת ומארגנת בכל פעם מחדש את השקופיות המוקרנות על פי רצון הקהל, על פי מצב רוחה.
קשה אמנם להעלות על הדעת שהיום, עשרים שנה מאוחר יותר, משהו כזה יכול היה להתרחש. מקרן השקופיות התחלף, כמעט בין רגע, במקרן הדיגיטאלי. קולות הנקישה והנשימה התחלפו בדממה של עידן הפיקסלים. אבל למקרן השקופיות היה חלק מהותי בעשיה ובהוראת האמנות.
עבודה של ניר עברון
בגלריה של אוניברסיטת חיפה מוצגת התערוכה: "קליק, גררר...מחווה למקרן השקופיות", שבאה לייצג מבטים שונים אל המקרן הישן: אל אופי הדימוי, קצב ההתחלפות ומעבר לכך – אל גוף המכשיר עצמו.
כמצופה, הצליל המקדם את פני המבקר בתערוכה הוא התקתוק המכני של העברת השקופיות, העולה בכל רגע מפינה אחרת בחלל הגלריה. בתערוכה מספר רב של משתתפים, שהבכירים בהם הם פישלי ווויס, זוג אמנים שוויצרים, שהעבודה שלהם, שהושאלה ממוזיאון ישראל, מורכבת ממאה ששים ושתיים שקופיות של צילומי טבע הנטמעים באיטיות זה לתוך זה, בטכנולוגיה המפותחת, יחסית, של שני מקרנים הפועלים בסינכרוניזציה.
עבודה של אנה ים
מוזיאון ישראל השאיל לתערוכה גם את אחת מהעבודות המעניינות והמדויקות שבה: העבודה של מיכאל דרוקס מ-1976 שנקראת ONE YARD. בעבודה דרוקס יצא לרחוב בלונדון וצילם אנשים שהתבקשו להדגים בידיהם רוחב של יארד אחד. סרט הדבקה צבעוני מסמן על קיר בגלריה את הרוחב המדויק ולעברו מוקרנות שלושים ואחת שקופיות עם ניסיונות פרישת כפות הידיים למרחק המדויק.
מקרן השקופיות היה, לאורך שנות קיומו, כלי מכני מסורבל למדי, שבאמצעותו מטיילים היו מספרים את חוויות מסעותיהם בעולם ומורים היו ממחישים לתלמידיהם את הבלתי ניתן לתיאור. אופן הפעולה שלו היה המשך טבעי לפלא הראשוני של פנס הקסם, לתיאטרון הצלליות שקדם להמצאת הצילום ולחדר החושך.
עבודה של שי איגנץ
מנורה אחת שלחה אלומת אור מבעד למשהו, וקרניה נשברו על מסך ממול. אותה פשטות, שהמוח האנושי האנאלוגי יכול להכיל, איפשרה לתקן את פגמיו במספר דפיקות ומשיכות עצבניות, להחליף נורה, לטלטל אותו ממקום למקום ולהתייחס אליו כמו אל קרוב משפחה חולני שאי אפשר בלעדיו.
בנוסף לנקישה הקבועה מתלווים לתערוכה מספר צלילים אחרים. אחד מהם שייך לקול המספר המונוטוני של מוטי ברכר. עבודת הווידאו של ברכר משחזרת הקרנת שקופיות ביתית, כשהוא מלווה את התמונות בחיקוי קולו של אביו המספר על הטיול באמריקה. אמריקה זכורה לברכר כרצף צילומים מוסברים ומסופרים במבטא רומני. מעבר להומור העבודה ממחישה משהו בסיסי ואינהרנטי לצילום, הקשור ביכולת המוגבלת שלו לתאר עולם.
"מגנטים". עבודה של עלמה שניאור
הצליל האחר שייך לעבודה המצוינת של עלמה שניאור, "מגנטים". שניאור צילמה שני מקרני שקופיות ויצרה סיפור אנימציה של שתי דקות שבמהלכו הם נמשכים ומתחברים זה לזה עד לנשיקת עדשות. טכניקת האנימציה והמוסיקה של פרוקופייב הופכים את מקרני השקופיות לגיבורי סרט אילם ומחדדים את ההאנשה שממילא רוחשת סביב למכשירים בתערוכה.
התערוכה בחיפה היא פרידה, קצת נוסטאלגית, ממקרן השקופיות. בינתיים אין לדעת אם הפרידה סופית. יצרני סרטי הצילום ממשיכים לייצר גם סרטי שקופיות. עוד יש להם סיבה.
"קליק, גררר..., מחווה למקרן השקופיות", הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, אוצרים: רותי דירקטור ודני יהב-בראון
