ספרים שאעביר לילדי

מהי קלאסיקה בספרי ילדים? הדרישה שלי היא צנועה: זה צריך להיות ספר שנהניתי ממנו כילדה והיום אני יכולה להעבירו אותו לילדי מבלי לחשוש לבריאות נפשם. כמה ספרי ילדים ישראליים יש כאלה? אני אולי נהניתי בגיל תשע מ"דנידין" ומ"חסמב"ה", אבל תרשו לי לא לתת אותם היום לילדי. איך להגיד את זה בעדינות, האופנה התחלפה. אז הנה כמה ספרים שכן נכנסים לקטגוריה הזאת

בית קטן בערבה, לורה אינגלס ווילדר, זמורה ביתן

בית קטן בערבה הוא חוויה מתקנת לילדים שהכל בא להם בקלות. בספר הזה הם ילמדו לעשות לבד, גם לבנות או לבשל. אפילו מסמרים הם מוצר מותרות ואם אחד מהם נופל לאבא האגדי, צ'ארלס אינגלס, תוך בניית הגג, מרי ולורה הילדות צריכות לחפש אותו בזהירות בעשב הערבה ואם הוא כפוף, אבא הולם בו בזהירות עם הפטיש עד שיתיישר כי לעולם לא כדאי לאבד או לבזבז מסמר.

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי, דבורה עומר, הוצאת שרברק

הספר על חנה'לה ועל הגמד קרשינדו ומסעם המופלא אל כוכב החלומות הוא אולי הסיפור האישי ביותר של דבורה עומר. חנה'לה, ילדה עם שם גלותי וגוף רבע עוף בקיבוץ, מעיזה לחלום חלומות ולהמציא סיפורים בתקופה שכולה עשייה.

ג'יימס והאפרסק הענקי, רואלד דאל, הוצאת זמורה ביתן

בכל פעם שאני רואה ילד בן שלוש מאיים על הוריו שאם הם לא יתנהגו יפה יבוא יצחק קדמן, אני נזכרת ברואלד דאל, שלא ברור כיצד מתירים לו להתקיים בעידן של פוליטקלי קורקט. כי דאל הוא סטיבן קינג של הילדים. הוא לא מפחיד בסגנון "צמרמורת" או זבלוני אימה אחרים, הוא רק מרשה לעצמו לתת ביטוי לכך שילדות היא לא רק מרשמלו ונשיקות לילה טוב.

במרכז הספר עומד ג'יימס, ילד שהתייתם מאביו ואימו, שעובר לגור אצל שתי דודות רעות מאד. גרגרי קסם שהוא מקבל מזקן מסתורי נופלים ליד עץ האפרסק בגינה ועל העץ צומח אפרסק עצום שבתוכו חרקים ורמשים ענקיים. ג'יימס מצטרף אל האפרסק והחרקים במסע הרפתקאות מטורף ומצחיק בים וביבשה.

פו הדב, א"א מילן, הוצאת זמורה ביתן

נכון בנאלי! מובן מאליו! אבל איך אפשר בלי ספר הילדים (ובעיני, ספר בכלל) הכי טוב שנכתב מעולם? העולם מתחלק, וזו חלוקה מדוייקת יותר מאסטרולוגיה, לאוהבי פו מול אוהבי הנסיך הקטן ואני, כמובן, בצד הצודק. המופלא ביותר בפו הדב הוא לא מה שיש במעמקי הטקסט או המטאפורות מצדדיו, אלא העובדה שגיבוריו הם דוגמאות מרנינות לדרך הייחודית, הישרה והפתלתלה בה חושבים ילדים, דרך מחשבה שהיתה לכולנו ואיבדנו לנצח.

מכירים את הסיטואציה של הורה מתוסכל שצועק בייאוש על ילד שמתעקש על הכוס הכחולה ולא על הצהובה : "אבל זה אותו דבר!"? זו לא דוגמא מהספר, זו סתם דוגמא לדבר שרק ילדים מבינים. ובכן, בכל פעם שאני בעצמי ההורה הזה, אני מבינה שהגיע הזמן לחזור אל פו הדב. כי זה באמת לא אותו דבר. אחת כחולה ואחת צהובה.

המעלית המעופפת

אני יכולה לכתוב על עוד ספר. יכולתי לכתוב על "האסופית" או על "ד"ר דוליטל" ואיך

אפשר רשימה בלי אריך קסטנר. יכולתי לכתוב על הספר שאת או אתה מתעצבנים עלי ברגע זה ששכחתי אותו. אבל בחרתי לכתוב על ספר שאהבתי נורא כשהייתי ילדה.

אני לא חושבת שהוא קלאסיקה. לא נתקלתי בו באף מקום מאז שאבד לי בגיל עשר. אני לא יודעת מי כתב אותו. אני אפילו לא בטוחה שזה שמו המדויק. אבל אני זוכרת שאהבתי אותו מאד בלי שאף אחד יגיד לי מה נחשב ומה לא. במעומעם אני זוכרת שסיפר על נער מעלית קטן שקיבל הוראה לא ללחוץ בשום פנים ובשום מצב על הכפתור העליון בלוח הכפתורים.

כמובן שזה בדיוק מה שהוא עושה והמעלית שועטת מעלה מעלה, מנפצת את גג הבניין וממשיכה הלאה לשמיים. המעלית המעופפת הוא הנציג שלי לספר ילדות שאינו מתווך על ידי מבוגרים (חוץ מהסופר, המתרגם, הוצאת הספרים וכך הלאה...). אני בחרתי אותו, אני אהבתי אותו ואני זוכרת אותו. זה הספר שלי ואיך אומרים ילדים? אף אחד לא יחליט לי עליו.