אגדה אורבנית: הציצי של ציפי
ציפי יצאה בדיוק מ"שווארמה חזי", הטלפון הסלולרי שלה לחוץ בין הלחי לכתף, עסוקה בשיחה קולנית עם מזל מהמספרה. היא קירבה את הלאפה הגדושה אל פיה, כשחבטה אדירה כמעט הפילה אותה. "כוס אמ..אמ" סיננה בעודה מביטה בכתם העמבה שעיטר את חולצת הדיזל המזויפת שלה. היא הרימה את מבטה ונתקלה בעיניים הכי כחולות שראתה בחייה. סיפור
ציפי היתה מסוג הנשים שגרמו לך לרצות לוותר לרגע על כל העקרונות שלך, בעיקר על זה הרואה בהלקאת נקבות עניין פסול. כמי שנולדה באחת מן השכונות הפחות טובות מדרום לתל אביב, החוב"תית הצעירה אימצה לה כבר בגיל צעיר את כל הגינונים של פרחה מצויה, ובכלל זה תספורת פסים, ציפורניים מלאכותיות ומסטיק נצחי שנלעס בהפגנתיות ורק הוסיף עוד נופך אקוסטי לדיבורה העילג ממילא.
ייאמר לזכותה שחרף החזות שלא משאירה ספק באשר לשליטתה בכתבי אפלטון, ניחנה ציפי בחושים חדים ובמידה בלתי מבוטלת של פקחות, מה שהפך אותה לאופורטוניסטית מן השורה הראשונה. תכונה זו סייעה לה להתקדם כאותם דגי סלמון כנגד זרמם השוצף של החיים, שאיימו לשטוף אותה במורד האסלה אל תהומות העוני והמסכנות.
בנחישות של לוחם סומו פילסה ציפי את דרכה מעלה. את הג'וב הראשון שלה כפקידה בשירות התעסוקה קיבלה אחרי שנחום, מנהל הסניף, עשה את הטעות של חייו והתפתה לתת לה לנגן איזה שיר בלחן עממי על החליל הפרטי שלו. כבר בבוקר המחרת התייצבה הנערה בדלפק הקבלה וערכה מפגן מרשים של צווחות מלוות ברסס עדין של רוק, בתואנה שהיא חייבת לדבר עם המנהל. נחום, שבדיוק ישב עם מפקחת המחוז, החליף את צבעו ללבן, ביקש את סליחת האורחת, ולפני שהיה סיפק בידה לומר מילה, הדף אותה החוצה וסימן באצבעו לציפי להיכנס ללשכה. לאחר שטרק את הדלת והצליל את הרפרפות על החלון שאל אותה לפשר העניין.
ציפי התיישבה, שיכלה רגליה והסבירה לו בטון שקט ורגוע השמור לראשי פשע מאורגן שאם לא תתקבל לעבודה לאלתר, ייוודע דבר חיבתו ליצירות מוזיקליות לכלי נשיפה. אחרי דיון שכר קצר וכמה ענייני טופסולוגיה, הקפידה ללחוץ את ידו בחום ועל מפתן הדלת אפילו שאלה אם הוא רוצה עוד מציצה לפני שהיא הולכת.
העלמה פרחה והפכה לביצ'ית סוג א', תוך שהיא מקפידה כל העת לשכלל ולחדד את טכניקות הסחטנות והטרור שלה לכדי אומנות של ממש. ייתכן מאוד שהסיפור שלה היה נגמר אי שם ברחוב בר אילן, אלמלא אותו בוקר בו פגשה באלדד. ד"ר אלדד.
ציפי יצאה בדיוק מ"שווארמה חזי", הטלפון הסלולרי שלה לחוץ בין הלחי לכתף, עסוקה בשיחה קולנית עם מזל מהמספרה, שתי ידיה כבר עמדו לקרב את הלאפה הגדושה אל פיה, כשחבטה אדירה כמעט הפילה אותה אפיים ארצה. "כוס אמ..אמ" סיננה בעודה מביטה בכתם העמבה שעיטר את חולצת הדיזל המזויפת שלה. "אוי אני ממש מצטער"... היא הרימה את מבטה ונתקלה בעיניים הכי כחולות שראתה בחייה.
אילו היתה ציפי מתגוררת רק עשרה ק"מ צפונה משם, היה ברור לה תכף ומיד מול מי היא עומדת. אלדד היה בנו של פלסטיקאי ידוע ומנתח בזכות עצמו, מה שהפך אותו לאחד הרווקים הכי מבוקשים בצפון תל אביב. אבל ציפי, שאת קירות המרפסת שעברה הסבה לחדר בו התגוררה בבית הוריה עיטרו עדיין פוסטרים, לא שמעה עליו, ולכן היתה עסוקה בשלב זה בניסיון לשגר לעבר הצעיר ההמום את ניבולי הפה הכי אקזוטיים שידועים למין האנושי.
תוך שניות נוצרה במקום התקהלות קטנה, והעוברים ושבים הביטו משועשעים בבחורה עטורת העמבה מעלה מופע רחוב צווחני אל מול מבטו המשתומם של הצעיר, שניכר במלבושו ותסרוקתו כי אין הוא נצר לילידי המקום. האמת היא שידידנו הצפונבוני באמת הלך לאיבוד, ובעודו מחפש הכוונה עצר להוציא כמה זוזים מן הכספומט. אלא שעתה ניצב הוא אל מול הפרחה הנזעמת, מביט בה הלום, ורק העובדה שמדוכן השווארמה הגיח לפתע בחור גדל ממדים שהזכיר לו את מקרר הדאבל סייד מהבית ושאל את הבחורה "אם הכל בסדר", הבין שכדאי מאוד שינתק מגע בהקדם האפשרי לפני שיזדקק בעצמו לשירותי הפלסטיקה שמשפחתו הייתה כה ידועה בהם.
"הנה, קני לך חולצה חדשה במקום", אמר
בעודו מביט אנה ואנה נזכר בחפיסת השטרות שבידו ומניה וביה ניגש אל הבחורה והושיט לה שני שטרות בני 200 שקל. "הנה, קני לך חולצה חדשה במקום", אמר.
כל הנוכחים השתתקו באחת. ציפי הביטה בשטרות ועל פניה נמרח באחת חיוך מאוזן לאוזן. היא לקחה את הכסף, והגלגלים בראש התחילו לעבוד בקדחתנות, בניסיון להיזכר איזה קו מוביל לקניון רמת אביב, שם תוכל סוף סוף להתפנק עם דיזל מקורי. אבל משהו קרה, וכמה שניות מאוחר יותר צף ועלה שוב שד הקומבינות. היא רצה אל דוכן השווארמה, חטפה כמה מפיות ורצה אחרי הבחור, תוך כדי שהיא משרבטת על אחת מהן משהו. היא הגיעה אליו ממש כשעמד להיכנס למרצדס שחנתה באדום-לבן והושיטה לו את המפית בחיוך השמור רק לחתול צ'שייר.
אלדד לקח את המפית, חייך אליה חזרה חיוך מאולץ ונסע. ציפי חייכה, היא הספיקה לראות דרך החלון האחורי את ידו נשלחת אחורה אל פח האשפה. לא היה לה ספק מה היה מקופל שם וגם לא היה לה ספק שכך ינהג בדיוק, אבל בכל זאת חייכה. היא הביטה במפית השנייה שלקחה מהשווארמה עליה היה רשום מספר הרכב, קיפלה אותה בזהירות וחייגה שוב למזל מהמספרה.
ציפי הצליחה בדרך לא דרך לאתר את כתובתו של הרווק הנוצץ ואת מספר הטלפון שלו, ולא תאמינו, גם הצליחה במקום שרבות אחרות נכשלו - להגיע למיטתו. ייתכן שהדבר נעוץ בעובדה שציפי, בניגוד לרוב הצפוניות, באה להזדיין ולא לזיין את השכל, כמאמר הבדיחה. אפילו אלדד, שכבר ראה כמעט את כל תספורות הערווה האפשריות, הודה בינו לבינו שהבחורה שולטת שליטה ללא עוררין ברזי העינוגים ובשרירים הטבעתיים שלה. מובן שהיה העניין הפעוט ההוא, נו, של התדמית... אך מאחר שכשהזין עומד, השכל בתחת (זה מבדיחה אחרת), ולאור חיבתו הרבה לנקביה של ציפי, השתבשה דעתו של המנתח הצעיר עד כדי כך שיארגן מערך שלם ומתוחכם שיאפשר לו להבריח אותה בדיסקרטיות דרך הגבול הבינלאומי שעובר באזור דרך ההלכה, צפונה אל מחוזות הממון, מבלי שיסתכן חלילה בכך שמי ממכריו יראה אותו עם הילידה מהטריטוריות הדרומיות. זה כלל אפילו השאלה של הפיאסטה 82 של המנקה שלהם, רק כדי שהמרצדס לא תזוהה חס ושלום.
כך הפכה ציפי לסוג של שפחת מין, ביודעין. אלדד הודה לאל על כי שלח לו את הפראיירית שמבצעת בו מין אוראלי במיומנות של שואב אבק תעשייתי בתמורה לג'ינסים וחולצות פייטים, וציפי, ובכן ציפי, תכננה את הנקמה.
התיישבה על המיטה והודיעה חגיגית: אני בהריון
גיבורת הסיפור כאמור לא היתה פראיירית, וכעבור כחודש ומחצה הגיעה שעת השין. באותו הערב היה אלדד גדוש במיוחד, שלא לומר חרמן כפר הרבעה. אבל ממש כשעמד לקרוע מציפי את הבגדים (הוא אהב לעשות את זה, והיא נהנתה מסט בגדים חדש מדי פעם), התחמקה זו ממנו, לבשה את הפרצוף הכי חמוץ שהיה לה בארסנל, התיישבה על המיטה והודיעה חגיגית: אני בהריון.
מדהימה העובדה שלא משנה עד כמה הטריק הזה שחוק, הוא עובד בכל פעם מחדש. אלדד והחליל שלו התחלפו מיידית בתפקידים. המנתח, שכבר היה שכוב, נעמד כנשוך נחש, ואילו החליל, שעד לפני רגע נראה כמו מעבורת חלל על כן השיגור, נשכב ונראה מת לחלוטין.
אחרי כמה שניות התעשת, לקח את חלוק הרחצה, ותוך שהוא מתעטף בו אמר, "אני כבר מרים טלפון לחבר שלי, אל תדאגי, מחר כבר תהיי אחרי ההפלה, את לא צריכה לדאוג לכלום".
"סתאאם, צחקתי עליך", אמרה ציפי והתחילה לגרגר, "אבל יש משהו אחר שאני רוצה".
אלדד התיישב.
"ציצי, אני רוצה Boob Job".
נדרשו לאלדד כמה שניות לארגן את המחשבות, אבל כשחזר לעצמו אמר בתוקף: "לא בא בחשבון".
"חבל.." אמרה ציפי בעודה בוחנת את ציפורניה, "החברים והמשפחה שלך לא ממש ישמחו לראות אותך מבצע מין אנאלי עם התחפושת של הנזירה ...", היא קמה, הביטה בו ואמרה: "אתה מבין, צילמתי עם הטלפון הנייד שלי הרבה קטעים ממש מגניבים שלנו, יש לך דוגמית במייל, תחזור אליי כשתרצה לדבר". היא חטפה את תיקה ויצאה.
שבועיים מאוחר יותר התעוררה ציפי בחדר ההתאוששות ושמחה לגלות לידה את אלדד, לבוש בבגדים הירוקים. לרגע נדמה היה בעיניה כאילו הם ממש מאוהבים. היא סימנה לו להתקרב ואמרה חרישית: "תודה מותק, אני מבטיחה שמעכשיו לא תראה אותי יותר לעולם".
"או.. דווקא כן.." אמר אלדד והתקרב אליה עוד יותר, "מעכשיו את מתייצבת אצלי שלוש פעמים בשבוע, ואני, אטחן את האמ-אמא שלך..."
ציפי הביטה בו בהשתאות. "את מבינה", לחש באזנה, "בתוך הציצי היפה שלך יש נפץ קטן, ממש פצפון, שאני יכול להפעיל מרחוק. זה היתרון של להיות מנתח פלסטי עצמאי. כך שאם לא תעשי מהיום בדיוק מה שאני אומר לך, הציצי שלך פשוט יהפוך להיות כתם אדמדם על הקיר".
פורסם לראשונה 28/03/2008 11:25
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
