אבא-אמא, יש לכם קונדום ספייר בשבילי?
המשפט הזה לגמרי דמיוני. כבר בכיתה ה', כשנשבר לבי בראשונה, בחרתי למדר את הוריי. באיזה שלב לשתף אותם? האם כאשר יבש מאגר הבחורים וצריך עזרה בשידוך, או כשאת מתחילה לחשוש שמתישהו הם לא יהיו שם כדי להשתתף?
הייתי בכיתה ב' כשהתאהבתי בפעם הראשונה בחיי. קראו לו חגי. הוא הגיע לבית ספרנו באותה השנה והיה בעיניי מושלם. הוא היה מצחיק, ידע לפרוט על פסנתר ולצייר. הוא היה היחיד בכיתתנו שהוריו התירו לו לא להסתפר, ושיערו היה אסוף בגומיה קטנה ושחורה מאחורי עורפו.
הייתי בכיתה ה' כשליבי נשבר בפעם הראשונה בחיי. ביום הולדתה העשירי של שירי, הודיעו חגי ונועה שהם חברים. כשאבי אסף אותי מיום ההולדת ושאל אותי מדוע אני נראית עצובה, שאלתי אותו מה עלי לייעץ לחברה אם הבחור בו היא מאוהבת הציע חברות לאחרת. אני משערת שאבי הבין שלא לחברה אני מבקשת ייעוץ כי אם לי עצמי. מה שלא ברור לי הוא למה כבר אז, בכיתה ה', בחרתי למדר את הוריי מחיי האהבה שלי. למה כל אספקט אחר בחיי היה וימשיך להיות כספר פתוח בפניהם, אבל קשריי הרומנטיים לעולם יישארו מוסתרים מהם, משל היו דבר שיש להתבייש בו.
הגישה שלי ושל רבים מחבריי כלפי מעורבות הורינו בקשרינו הרומנטיים מוזרה, כיוון שבטווח הארוך, נראה שהורינו, יותר מכל גורם אחר, משפיעים על הקשרים שניצור בעתיד. יש הטוענים שחיי האהבה שלנו מושפעים מסרטים, ויש הטוענים שאנחנו מתפתחים מקשר לקשר, אבל הזוגיות הארוכה ביותר שרובנו חווינו היא זו של הורינו. יש מי שראה זוגיות יפה שאפשר רק לקנא בה, ויש שראה זוגיות שגרמה לו לסלוד מנישואים ואף מהמין השני בכללותו. יש ילדים שהוריהם הגרושים לא התחתנו שוב והם יחוו את הזוגיות על בשרם בפעם הראשונה בקשר שהם עצמם יצרו. לעומתם, יש ילדים להורים גרושים שפתחו בפרק ב' וראו דוגמאות נוספות לזוגיות – כושלת כמו גם מוצלחת.
נשאלת השאלה, באיזה שלב בחורה כמוני, שנהגה למדר את הוריה, מכניסה אותם בסוד העניינים? האם בשלב בו יבש מאגר הבחורים והיא צריכה שהם יסדרו לה דייטים? האם בשלב בו תולים בה עיני-עגל ומצפים לעדכונים, או לחילופין כשתולים בה עיניים מאשימות או משוות ביחס לבת דודה הריונית זו או אחרת? יש לי חברה שהוריה ביקשו ממנה שתפסיק לשתף אותם בחוויותיה הרומנטיות, מפני שלטענתם היא מטפחת אצלם ציפיות שלאחר מכן מתנפצות בקול שאון. גם אני מתלבטת אם לשתף את הוריי בחוויותיי עם המין השני, במיוחד לאחר שבפעם הקודמת שעשיתי זאת, שבוע לאחר שהודעתי להם שהזמנתי את החבר החדש לארוחה משפחתית – נפרדנו.
ייתכן שהסיבה לכך שחלק מאיתנו אינו משתף את הוריו בקשרים הרומנטיים קשורה במהות היחסים איתם. לא כולנו חיים בסדרה אמריקנית משנות ה-50, בה ההורים מהווים חלק אינטגראלי מחיי היומיום שלנו. לחלקנו קשרים בעייתיים עם ההורים, והזוגיות היא המקום האחרון אליו נרצה להכניסם. חלקנו סבורים שהיחסים עם ההורים טובים, אבל חוששים שאי אפשר לגשר על פער הדורות, שכן כיצד ניתן להסביר להורינו שסקס בפגישה ראשונה אינו אסון, על אחת כמה וכמה סקס בפגישה שלישית, שנתפס בעיני רובנו כחלק בלתי-נפרד ממערכת יחסים חדשה. חלקנו כנראה נבוכים. קל יותר לספר לאמא שפגשתי מישהו, או להצהיר אחרי חודש-חודשיים: "יש לי חבר והוא יגיע ביום שישי לארוחת ערב", מאשר לחלוק את הפרטים העסיסיים ולהסתכן בחשיפת מידע אישי.
אבל האם אנחנו לא עושים טעות? אולי אם לא היינו נזהרים כל כך מפני ההורים, לא זו בלבד שהיינו לומדים מהם, גם היינו מגשרים על הפער הבין-דורי ומחזקים את קשרינו איתם.
היכן מותחים את הגבול? האם מצנזרים?
ואם כבר מכניסים הורים בסוד העניינים, היכן מותחים את הגבול? האם מצנזרים? האם מספרים להם כל דבר? יש אנשים שטוענים שהם יותר חברים של ילדיהם מהורים. אנשים כאלה יתפארו כי קנו לבנם את הקונדומים הראשונים שלו, או לקחו את בתם לרופאת הנשים כדי שתרשום לה גלולות למניעת הריון. מעניין אותי כיצד יגיבו הורים אלה כשהבת שלה תבקש לספר להם על התנוחה החביבה עליה, או על התדירות בה היא נוהגת להחליף פרטנרים. כיצד יגיבו אם בנם יבקש להתייעץ איתם בקשר למשחות לפטריה וגינאלית ממנה סובלת חברתו. האם גם כאן הם ימשיכו להיות חברים, או שמא פה תצא ממחבואה דמות ההורה הסמכותי והדאגן?
ואם לרגע נניח לציניות, האם ההורים שלנו אכן רוצים לראות אותנו כואבים ודומעים בסיומו של קשר בלתי מוצלח? כשאני מנחמת חברה לאחר קשר כושל, אני מסוגלת לשבת איתה לילה שלם, אבל הכאב בסופו של דבר נשאר רק בלבה. אילו הוריה היו יושבים איתה, אני משערת שכאבה היה מדיר שינה מעיניהם, שכן הורה אינו יכול לחשוב שילדו סובל והוא אינו מסוגל לתקן את המעוות.
נראה שבין אם נבחר אם לשתף את הורינו באהבותינו ובאכזבותינו, בין אם לאו, הם לעולם יהוו מקור השפעה עצום על כל מערכת זוגית שאי פעם נבנה. אנחנו יכולים להתעלם מכך ולהחליט שננסה לבד. ואנחנו יכולים גם לנסות היום, כאנשים בוגרים, להסתכל על הורינו, על ההצלחות שלהם ועל כשלונותיהם, על מנת לחקות התנהגויות חיוביות וללמוד מטעויות. אנחנו יכולים לנסות לשתף. קצת. ולו רק משום שאנחנו לא יודעים היכן הם יהיו מחר והאם אז, כשלא יהיו עוד לצידנו, ניזכר בכל הדברים שרצינו לשאול אותם, לחלוק איתם, או סתם לספר למישהו, מהסיבה הפשוטה שהוא קרוב אלינו יותר מכל אדם אחר.
- מוקדש לאבא אוהב
אופס!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
