שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיין ערך: גרוסמן
    "קודם כל, אריה, תרשה לי להביע תנחומים, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולהשתתף בצערן של המשפחות". פרק מתוך הרומן המסקרן של דויד גרוסמן "אישה בורחת מבשורה‭"

    ויום אחד, לפני שנה בערך, היא ביקשה מהמזכירה בקליניקה שבה עבדה, שתבטל את התור של הפציינט הבא, היה לה יום קשה, כמעט כל הלילה לא עצמה עין – אז כבר התחילו העניינים בבית, היא ממלמלת ואברם מקשיב לה, נדרך מעט, משהו בקולה – והיא חשבה לקפוץ לקנות משהו בעמק רפאים, צעיף או משקפי־שמש להצהיל את רוחה.

     

    היא הלכה ברחוב יפו, בדרכה לחניון שבו היא מחנה יום יום את המכונית, והרחוב היה שלא כהרגלו, דומייה משונה שררה בו, והשקט גרם לה אי־שקט, וכבר רצתה להסתובב ולחזור לקליניקה, אבל המשיכה ללכת, והבחינה שהאנשים ברחוב פוסעים במהירות וכמעט אינם מביטים זה בעיני זה, וכעבור רגע גם היא עצמה הלכה כך, הצטדדה בפנים מושפלות והשתמטה מעיני אלה שבאים מולה, ואף־על־פי־כן הבזיקה לעברם בחשאי מבטים מהירים, סורקים וממיינים, ובעיקר בדקה אם הם נושאים משהו בידיהם, חבילה או תיק גדול, או אם הם עצבניים באופן חשוד, וכמעט כולם נראו לה חשודים באופן כלשהו, וחשבה שאולי גם היא נראית להם כך, ואולי היא צריכה לאותת להם שבה אין שום סכנה, שבנוגע אליה הם יכולים להיות רגועים ולחסוך לעצמם כמה דפיקות לב, ומצד שני, אולי מוטב שלא להסגיר כאן בקלות־דעת מידע כזה.

     

    והיא מתחה את כתפיה ואילצה את עצמה להזדקף, להישיר מבט אל הבאים מולה. כשהתבוננה בהם כך, ראתה שכמעט בכל אחד מהם יש תו כלשהו הרומז על איזו אפשרות עמומה שצפוּנה בו, האפשרות להיות רוצח או קורבן, ובדרך־כלל שתי האפשרויות גם יחד.

     

    מתי הספיקה ללמוד את התנועות ואת המבטים האלה? את השלכת המבט הקצובה, העצבנית, אל מעֵבר לכתף, ואת הצעדים שכמו מרחרחים בזריזות את דרכם ומחליטים בעצמם. דברים חדשים נודעו לה על עצמה, כמו תסמינים של מחלה שמתפתחת בה. היה נדמה לה שגם האחרים, שהולכים סביבה, כולם, אפילו הילדים, מקרטעים לצלילי משרוקית שרק גופיהם יכולים לשמוע אותה בעוד הם־עצמם חירשים לה.

     

    היא החלה ללכת מהר יותר, נשימתה קָצרה. היא חשבה, איך יוצאים מזה, איך בורחים מכאן, וכשראתה מולה תחנת־אוטובוס עצרה לרגע וישבה על אחד ממושבי הפלסטיק, כבר שנים לא ישבה בתחנת אוטובוס, ואפילו בישיבה הזאת על הפלסטיק הצהוב החלקלק היתה הודאה באיזו תבוסה.

     

    היא הזדקפה ולאט השיבה לעצמה את נשימתה. עוד רגע תקום ותמשיך ללכת. היא זכרה שבתקופה הראשונה של פיגועי ההתאבדות הלך אילן פעם עם עופר – אדם כבר היה בצבא – לבדוק מסלולי הליכה בטוחים מבית־הספר שלו שבמרכז העיר, אל תחנת האוטובוס לעין־כרם. אבל מסלול אחד עבר סמוך מדי למקום שמחבל פוצץ בו את עצמו בקו ‭,18‬ יחד עם עוד עשרים נוסעים, וכשאילן הציע שעופר יעלה במדרחוב בן־יהודה, הזכיר לו עופר את הפיצוץ המשולש שהיה במדרחוב, שחמישה נהרגו בו, ומאה־ושבעים נפצעו, ואילן ניסה לשרטט נתיב קצת ארוך יותר, שיקיף מאחור ויגיע עד סמוך לשוק מחנה־יהודה, ועופר ציין שבדיוק שם היה פיגוע ההתאבדות הכפול, חמישה־עשר הרוגים ושבעה־עשר פצועים, ומִמילא, הוסיף, כל האוטובוסים מהעיר לכיוון עין־כרם עוברים בתחנה המרכזית, שגם לידה התרחש פיגוע – שוב בקו ‭,18‬ עשרים־וחמישה הרוגים וארבעים־ושלושה פצועים.

     

    וכך התרוצצו שניהם מרחוב לרחוב, היא מספרת לאברם – ותוך כדי שהיא מספרת היא מתחלחלת למחשבה שייתכן שעופר עדיין מחזיק אי־שם פנקס קוהינור כתום שבו הוא רושם את מספרי ההרוגים והפצועים – והרחובות והסמטאות שעדיין לא היה בהם פיגוע נראו לאילן כל־כך מוּעָדים ופגיעים, עד שלפלא היה בעיניו שטרם התרחש בהם דבר. ולבסוף נואש, עצר באמצע איזה רחוב ופלט, אתה יודע מה, עופריקו? פשוט תלך הכי מהר שאתה יכול. אפילו תרוץ.

     

    ואת המבט שנתן בו עופר – סיפר אחר־כך לאורה – את המבט הזה הוא כבר לא ישכח.

     

    ובעוד היא מהרהרת בכך, עצר אוטובוס בתחנה, וכשנפתחה הדלת קמה אורה בצייתנות ונכנסה, ורק אז תפסה שאיננה יודעת כמה עולה נסיעה באוטובוס, וגם לא באיזה קו היא נוסעת כאן. בהיסוס הושיטה לנהג שטר של חמישים, והוא גער בה שתיתן לו כסף יותר קטן, והיא חיטטה בארנקה ולא מצאה, והוא סינן איזה גידוף והושיט לה עודף שכולו מטבעות, וזירז אותה שתתקדם פנימה.

     

    היא עמדה והביטה בנוסעים, רובם היו מבוגרים יגעי פנים, עגומים, חלקם כנראה חזרו מהשוק, סלים גדושים נשענו בין רגליהם. היו גם כמה תלמידי תיכון בתלבושת אחידה, שקטים באופן מוזר, ואורה הביטה באלה ובאלה בתימהון ובחמלה סתומה, וכבר רצתה להסתובב ולרדת, הרי בכלל לא התכוונתי לנסוע באוטובוס, היא אומרת לאברם, אבל מישהי שעלתה אחריה הדפה אותה פנימה, בידיה דחפה אותה, ואורה דישדשה עוד כמה צעדים ועמדה, וכיוון שלא היו מושבים פנויים, אחזה במוט העליון, והשעינה את לחיה על זרועה, והביטה בעיר הנשקפת מבעד לחלון, וחשבה, מה אני עושה כאן? אני הרי לא חייבת להיות כאן.

     

    והאוטובוס עבר בין החנויות המגובבות של רחוב יפו, וחלף על־פני מסעדת סְבּארוֹ , ואחר־כך על־פני כיכר ציון, שבשנת 1975 התפוצץ בה מקרר ממולכד, ובין הרבים שנהרגו היה גם בחור שהכירה בצבא, איצֶ 'ה, הבן של הצייר נפתלי בֶּזֶם, ואורה תהתה אם בֶּזֶם הצליח לצייר אחרי מות בנו; ובתחנה שליד ימק"א התפנו כמה מקומות, והיא התיישבה ואמרה לעצמה, בתחנה הבאה אני יורדת, והמשיכה לנסוע על־פני גן הפעמון, ובעמק רפאים, וכשעבר האוטובוס ליד קפה הלל, אמרה בחצי קול, כעת את יורדת והולכת לשתות קפה, והמשיכה לנסוע.

     

    הפליא אותה כמה שקטים הנוסעים. רובם הביטו בחלונות כמוה, כאילו לא העזו להתבונן בשותפיהם לנסיעה, ובכל פעם שעצר האוטובוס בְּתחנה, היו הכל מזדקפים מעט ונועצים מבטים בנכנסים, והנכנסים גם הם סקרו אותם בצמצום עיניים, ואלה היו חילופי מבטים חטופים מאוד, במהירות של אלפית האישון, אבל איזו מלאכה משוכללת להפליא של מיון וקִטלוג והסקת מסקנות נעשתה כאן, ואורה מתחה בידיה את עור פניה ומצחה, וחשבה שוב שעליה לרדת מיד ולתפוס מונית ולחזור למכונית שלה, והמשיכה לנסוע דרך הקטמונים וקניון מַלחָה, עד שהאוטובוס הגיע לתחנה האחרונה, והנהג הביט בה דרך המראָה וקרא, גברת, סוף הדרך, ואורה שאלה אם יש אוטובוס בחזרה העירה. ההוא שם, הצביע הנהג על אוטובוס קו ‭,18‬ רק תרוצי, כי הוא תיכף זז, אני יצפצף לו שיחכה לך.

     

    והיא נכנסה לאוטובוס, שהיה ריק לגמרי, ולרגע השתברו במבטה תמונות קרועות, מנופצות ושותתות, והתלבטה איפה הכי בטוח לשבת, ולולא התביישה, היתה שואלת את הנהג. היא ניסתה להיזכר בדיווחים הרבים ששמעה על פיגועים באוטובוסים, ולא הצליחה להחליט אם רובם התרחשו ברגע שהמחבל עלה לאוטובוס, שאז כמובן אירע הפיצוץ בחלק הקדמי, או אם הוא נכנס פנימה, וכשכבר עמד במרכז האוטובוס, מוקף במרבית הנוסעים, קרא אללה־הוא־אכּבר ולחץ על המתג.

     

    והיא החליטה לשבת בספסל האחורי, והדפה מעליה את ההרהור שהרסיסים של חומר הנפץ וגולות המתכת ייעצרו וייבלמו איכשהו לפני שיגיעו אליה. אבל כעבור רגע חשה בודדה מדי בקצה, ועברה לשבת במושב שלפניה, ותהתה אם התזוזה הפעוטה הזאת לא תקבע בעוד רגעים אחדים את גורלה, ופגשה בעיניו הבוחנות של הנהג במראָה. ופתאום עלה בדעתי, היא אומרת לאברם, שהוא עוד עלול לחשוב שאני בעצמי המתאבדת.

     

    אחרי שעה של נסיעה היא היתה מותשת, ופחדה להרפות מערנותה, ועיניה נעצמו והיא נלחמה בכל כוחה בדחף להשעין את ראשה על זגוגית החלון ולחטוף תנומה קלה. בימים האחרונים הרגישה כמו ילדה שמגלה, שלא בטובתה ובמהירות מואצת, את הסודות של המבוגרים: שבוע לפני־כן, היא מספרת לו, ישבה בשעת בוקר בקפה "מומנט",‬ כשהמקום היה לא מלא ולא ריק, ונכנסה אשה עבה וקצרה, עטופה במעיל כבד, שהחזיקה על כתפה תינוק מכוסה בשמיכה.

     

    היא היתה אשה לא צעירה, כבת ארבעים־וחמש, ואולי זה הדבר שעורר את החשד, כי פתאום טס באוויר לחש, "זה לא תינוק", וכהרף־עין נהפך המקום, אנשים זינקו, הפכו כיסאות במרוצתם, הפילו צלחות וכוסות, נאבקו באחרים בדרכם אל היציאה. האשה במעיל הביטה במהומה בתימהון, ונראָה שכלל לא הבינה שבגללה כל הסער הזה. אחר־כך התיישבה ליד אחד השולחנות והניחה את התינוק על ברכיה. אורה לא היתה מסו־ גלת לזוז ממקומה, ועקבה אחריה מהופנטת. האשה פתחה את השמיכה, התירה את כפתוריו של מעילון סגול, וחייכה אל הפנים השמנמנות המנומנמות שביצבצו שם, ואמרה, אָה גוּרי גוּרי גוּר.

     

    ולמחרת בצהריים, מספרת אורה – בדרך העולה למצפה ריש לָקיש הם הולכים, דורכים בטביעוֹת צעדיהם של תנָאים ואמוראים, והיום חם ובוהק. השביל מישורי כאן וזורם במתינות בין חרובים ואלונים ופרות שופעות – למחרת בצהריים שוב ביקשה מן המזכירה בקליניקה לבטל את הטיפול הקרוב, ויצאה אל התחנה של קו ‭,18‬ ונסעה עד תחנתו הסופית, וכיוון שהיה לה אחר צהריים חופשי, ולא התחשק לה להיות בבית לבדה, המשיכה ונסעה משם בחזרה עד לתחנה הראשונה של הקו, בקצה שכונת קריית יובל, ושם החליפה אוטובוס וחזרה אתו למרכז העיר, וירדה והתהלכה קצת, הביטה בחלונות־הראווה, בהשתקפות הרחוב מאחורי גבה, סקרה את האנשים שחלפו שם, כּפְתה על עצמה לנוע לאט.

     

    ובבוקר הבא, עוד לפני הטיפול הראשון שלה בקליניקה, תפסה את קו 18 בתחנה המרכזית של ירושלים, והפעם ישבה בחלק הקדמי של האוטובוס, ומדי שלוש או ארבע תחנות ירדה והחליפה אוטובוס, ולפעמים גם חצתה את הרחוב והחליפה את כיוון הנסיעה, ובכל פעם השתדלה לשבת במקום אחר, כאילו היה לה גופה כלי במשחק שחמט דמיוני.

     

    כשתפסה שהיא כבר מאחרת לטיפול השלישי, הזדעזעה לרגע וחשבה על צמד מנהלי הקליניקה ששוב יקראו לה לבירור, ודחתה את המחשבה עליהם לזמן אחר, כשיהיה לה כוח. כל־כך עייפה היתה באותם ימים, שברגע שהתיישבה, היתה מניחה לראשה להישמט, והיתה מנמנמת, לפעמים דקות ארוכות.

     

    מתוך חצי שינה היתה מרימה מפעם לפעם את עפעפיה ומתבוננת באנשים שבאוטובוס כמו מבעד למסך דק. קולות חדרו אל תנומתה, שיחות שנקשרו בין זרים ושיחות טלפון שניהלו הנוסעים. אם לא עלה איש בתחנה כלשהי, היתה מיד פושטת באוטובוס הקלה, והנוסעים פנו זה אל זה בדברים. ישיש שישב לידה באחת הנסיעות, כבד גוף, עטור מדליות של הצבא האדום, שלף מסל הקניות שלו מעטפה חומה גדולה ובה צילום רנטגן של כלייתו, והראה לה באצבעו היכן הגידול. מבעד לצילום ראתה אורה במעורפל שתי שוטרות מג"ב אתיופיות בודקות את תעודותיו של צעיר, שאולי היה ערבי ואולי לא. הוא בטש בלי הרף ברגלו במדרכה.

     

    עומדים. נושמים קצת. שמים יד על מותן. מה קרה לנו שהתחלנו לרוץ ככה, הם שואלים זה את זה במבט. אבל משהו כבר דוקר בעקבים, מנַמלֵל בנשמה, והם רק מעיפים עין בבקעת נטופה היפה, וחוזרים ללכת במהירות בשביל העזים, בְּיער של אֵלות ואלונים ועצי לִבנה. אורה שותקת. פניה בשביל. אברם מעיף בה מבטים נזהרים, פניו נסגרות וצרות מצעד לצעד. תראה, היא לוחשת, מצביעה: על השביל, לרגליהם, מצטייר פתאום כתב חרטומים עשיר וצפוף, קִווקוּוים נמשכים וזורמים מכל העבָרים, עד שהם נאספים לאשכול שבלולים על ענף של שיח.

     

    בשבוע השני, כבר זיהו אותה כמה נהגים, אבל כיוון שלא היה בה דבר שיעורר חשד, מיהרו לנפות אותה מתודעתם, כדי שיוכלו להתמקד בעיקר. היא עצמה החלה להבחין בכמה נוסעים קבועים, כבר ידעה היכן יעלו והיכן יֵרדו. אם היו משוחחים בטלפון, או עם שכניהם לספסל, ידעה משהו גם על מַדוויהם ועל משפחתם, ומה הם חושבים על הממשלה.

     

    זוג ישישים משך את תשומת־לבה: הגבר היה גבוה ורזה, והאשה קטנה מאוד, צמוקה וכמעט שקופה. כשישבה, לא הגיעו רגליה לרצפת האוטובוס והתנדנדו באוויר. האשה השתעלה בלי הרף, שיעולים קשים וספוגי ליחה, והאיש היה לוקח מידה את ממחטת הנייר המשומשת ובודק את תוכנה בדאגה, ומחליף אותה בחדשה. אורה התעוררה קצת בכל פעם ששני אלה עלו, בתחנה ליד השוק. גם הם המשיכו, כמוה, עד לתחנה הסופית, ולהפתעתה היו עוברים איתה, כמעט תמיד, גם לאוטובוס החוזר, ויורדים בתחנה שבה עלו, מן הצד האחר של הכביש. היא לא הצליחה להבין את פשר מסלולם.

     

    יום אחר יום, שלושה או ארבעה שבועות, נסעה אורה לפחות פעם אחת ביום בקו ‭,18‬ ושהתה לפחות שעה בנסיעה עירונית כזאת. היא גילתה שהמחשבות הרעות מרפות ממנה למשך הנסיעה, ורוב הזמן לא חשבה אף מחשבה אחת שלמה וכאילו רק הועתקה בגופה מתחנה לתחנה. כבר התרגלה לטלטול של קפיצי האוטובוס, ולחריקות הבלמים הצווחניות, ולמהמורות בכבישים, ולתחנות הרדיו הדתיות ששידרו את בשורתן בקולי־קולות. גם ראתה שהיא יכולה להסתיר מאילן את מעשיה בפרקי זמן ארוכים בכל יום, מבלי שישאל אותה דבר. לפעמים, כשהיו יושבים זה מול זה לארוחת־הערב, היתה בוהה בו וכאילו צועקת אליו בעיניה, איך אתה לא מרגיש איפה הייתי ומה אני עושה. איך אתה נותן לי ככה.

     

    בדיוק אז התרחש העניין עם עופר, היא מבליעה לאברם, ששותק כבר שעה ארוכה. חודש מטורף היה לנו, כל הזמן היו בירורים בגדוד ובחטיבה, ותשאולים וחקירות ואל תשאל. היא נאנחת ובולעת את רוקהּ , הנה מגיע הרגע שכבר צריך לספר לו, שישמע, שיֵדע, שישפוט בעצמו.

     

    באותם ימים היה נדמה לאורה שכל מלה שלה, או אפילו מבט, או סתם שתיקה, היו בעיני עופר ואילן ואדם הקנטה ועילה למריבה. ובנסיעות הללו באוטובוסים כאילו הונח לה מהם מעט, וגם מעצמה, מן ההתעקשות המשונה שלה להתקוטט עם כולם שוב ושוב, ומן השאלות הקנטרניות והמעגליות שלה, שלמען האמת התחילו להטריף גם אותה. שֶפרצו ועלו מתוכה כמו גיהוקים חוּמציים בכל פעם שרק חשבה על מה שקרה שם, או כשרק שמעה את הפּיפּסים של החדשות, או אפילו כשרק חשבה על עופר. כאילו לא הייתי מסוגלת לחשוב עליו, היא אומרת, בלי לעבור קודם דרך המקרה.

     

    אבל מה, שואל אברם, מה היה שם?

     

    היא מקשיבה לתוכה פנימה. כאילו משם תבוא סוף־סוף התשובה גם לה־עצמה. אברם מחזיק בשתי ידיו ברצועות תרמילו, נאחז בהן.

     

    ויום אחד יצאה אורה מן הקליניקה, התנצלה בפיזור־דעת בפני גבר ואשה שחיכו לה בחדר־ההמתנה, ועלתה על קו 18 לסיבוב קצר, וכשהיתה באזור של מוסך "המקשר",‬ נשמע מרחוק פיצוץ חזק מאוד. אז היה רגע של דממה עמוקה. פניהם של האנשים באוטובוס קרסו אט־אט והפכו לעיסה.

     

    ריח צואה חריף פשט באוויר, ואורה נשטפה זיעה קרה. אנשים החלו לצעוק, לקלל ולבכות ולהתחנן לפני הנהג שייתן להם לרדת. הנהג עצר באמצע הכביש ופתח את הדלתות, ויושבי האוטובוס זרמו החוצה, נאבקו זה בזה במכות ובבעיטות כדי להקדים לצאת. הנהג הביט בראי ושאל, אתם נשארים? ואורה הסתובבה אחורה לראות אל מי עוד דיבר, והנה זוג הזקנים שלה, מצונפים זה בתוך זה, ראשה הזעיר, הכמעט קירח, חפור בגופו, והוא גוהר עליה ומחליק בידו על כתפה, ועל פני שניהם ארשת שקשה לתארה במלים, תערובת של זעזוע ופחד וגם איזו אכזבה נוראה.

     

    ברדיו החלה לפעול מיד מתכונת שידורי החירום – "קודם כל, אריה, תרשה לי להביע תנחומים, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולהשתתף בצערן של המשפחות",‬ אמרו השרים ומומחי הביטחון בזה אחר זה – הסתבר שהפיצוץ אירע באוטובוס שנסע בכיוון הנגדי, בקרבת ה"דווידקה",‬ בְּמקום שהאוטובוס של אורה עבר בו לפני רגעים אחדים. האמבולנסים כבר החלו לדהור בדרכם ל"שערי צדק" ול"הדסה".‬

     

    למחרת, בבוקר שאחרי הפיגוע, הוצבו חיילים ושוטרים בכל תחנות האוטובוסים, והנוסעים המעטים היו מרוטי עצבים, זעפנים וחשדנים עוד יותר. שוב ושוב היו התפרצויות כעס על מי שנדחק, שדרך, שנתקל. אנשים דיברו בקולות רמים בטלפונים ניידים. אורה הרגישה שהם משתמשים בהם כבקני נשימה אל העולם שבחוץ. כשעבר האוטובוס ליד מקום הפיגוע, השתררה דומייה.

     

    בחלון היא ראתה אברך מזוקן של זק"א עומד בצמרתו של עץ מאובק, ובעזרת

    מטלית ופינצטה מקלף בעדינות דבר־מה מאחד הענפים, ומכניס לשקית ניילון. חבורה של ילדי גן עלתה לאוטובוס באזור בית־הכרם, וכמה מהם אחזו בלונים צבעוניים. הילדים צהלו ופיטפטו והתרוצצו, והאנשים בהו כמהופנטים בבלונים. וכשקרה הדבר לבסוף, כלומר, כשהתפוצץ אחד הבלונים, ואף־על־פי שכולם ראו שזה רק בלון, פקעה בחלל האוטובוס זעקת בהלה מרה, וכמה מן הילדים פרצו בבכי, והנוסעים, מבוישים ומותשים, התחמקו זה מעיני זה.

     

    לא פעם, באותן נסיעות מעגליות, חשבה שאילו היתה פוגשת במקרה באוטובוס מישהו שהיא מכירה, לא היתה יודעת לומר לו מה היא עושה כאן ולאן פניה. לפעמים היתה חושבת, מה הטמטום הזה, רק תחשבי מה אילן ואדם ועופר ירגישו אם יקרה לך כאן משהו, או אם עופר יחשוב, חס־וחלילה, שבגללו זה קרה לך. או שבגללו רצית שזה יקרה לך.

     

    ואף־ על־פי־כן, במשך שלושה או ארבעה שבועות, מדי יום ביומו, היה מגיע רגע שהיא לא היתה מסוגלת לעצור בעצמה מלצאת מן הבית או מן הקליניקה, ולפסוע בפנים מושפלות, במין רישול סהרורי וכנוע, עד שהגיעה לתחנה הקרובה, ועמדה במרחק־מה מן האנשים שהמתינו בה – שכל אחד מהם גם הוא הקפיד להתרחק מעט מן האחרים – ועלתה והלכה לתוך פְּנים האוטובוס, והביטה בעיניים כבויות במושב הריק שחיכה לה, וחיפשה, ועל־פי־רוב גם מצאה, את זוג הזקנים שלה, שכמדומה כבר ציפו לה והינהנו אליה בשותפות עגמומית של קושרי קשר.

     

    והתיישבה, והניחה את ראשה על החלון ונימנמה, או שלא נימנמה, ונסעה כמה תחנות, או סיבוב שלם, אף־פעם לא ידעה מראש כמה יהיה עליה לשהות כאן, וגם לא היתה מסוגלת להתיק את עצמה מכאן ולרדת, עד שהיה מגיע איזה רגע שבו – ללא שום סיבה נראית לעין – היתה חשה בתוכה הקלה,הַתָּרה, כאילו התפוגגה השפעתו של חומר שהוזרק לה, ורק אז היתה יכולה לקום ולרדת מן האוטובוס ולהמשיך ביוֹמיוֹמהּ .

     

    • מתוך מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם ב"7 לילות"
    • הספר יצא בהוצאת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 633 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גרוסמן. נסיעה בירושלים
    צילום: קובי קלמנוביץ
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים