חוויה מבוקבקת

בנובמבר האחרון חגג חלקנו, זה מהערוץ המסחרי, את יום הולדתו ה־40 - מה שהציב אתגר גדול בפני חלקנו מהערוץ הממלכתי בבואו לבחור את המתנה ההולמת. הרי זאת לא סתם החלפת קידומת; זה אירוע משמעותי, המסמל את המעבר לאגף המבוגרים האחראיים. מה גם שחתן השמחה כבר טס, צלל, צנח ונהג מכל כיוון אפשרי, כך שכל המתנות מהזן המפתיע־נדוש נפסלו על הסף. ודווקא אז, כשנדמה היה שבאר הרעיונות יבשה, צצה מילה אחת בראשו של חלקנו מהערוץ הממלכתי: וויסקי.

כן, חלקנו המסחרי הוא שתיין לא קטן. לא אחד שמשתכר מדי ערב, אבל בהחלט מאלה שלא מעבירים ארוחה טובה בלי דרינק בצד, רצוי סינגל־מאלט איכותי, ועוד יותר רצוי שעל הבקבוק יהיה כתוב "גלנמורנג'י". ואם כך, יש רק דבר אחד שאפשר להעניק לו עם תחילת העשור החמישי לחייו: טיול גברים בסקוטלנד, מולדת הוויסקי. טיול עם אוכל טוב, עם נופים מדהימים ועם שתייה בכמות שמבטלת כל אפשרות להגות עיצורים. אבל אתם יודעים איך זה עם רעיונות שנראים טובים בתיאוריה: לפעמים מתברר שבפרקטיקה הם גאוניים.

במיטה בלי מדונה

בדרך ליעד היו לנו איזה חמש שעות לשרוף בשדה התעופה היתרו. החלטנו להתחיל לשתות כדי להרגיל את הכבד, אבל כנראה שהדעות הקדומות על הסקוטים חלחלו גם ללונדון: המקסימום שאתה יכול לקבל שם בלאונג' זה גלנליווט 12, שהוא וויסקי חביב וזהו. ובכל זאת, כמה כוסיות עשו את העבודה והעבירו לנו את הזמן עד הטיסה לאינוורנס, שעה וחצי שבסיומן נחתנו בשתי מעלות וערפל סמיך בצפון סקוטלנד. עוד שעה וחצי, הפעם עם נהג שמתפקד גם כמכונאי של חיל האוויר הבריטי ומתקן את מטוסי הטורנדו שמתאמנים באזור - לא היה לנו לב לשאול איזה משני הג'ובים הוא החלטורה - והגענו לאל־דוראדו של הסינגל־מאלט, לאחוזה הפרטית של גלנמורנג'י, סמוך לעיירה טיין שבקצה הצפון־מזרחי של סקוטלנד, על חוף הים הצפוני.

שנינו היינו בלא מעט מקומות, ושנינו חותמים בלב שלם על ההצהרה הבאה: אין עוד מקום כזה בעולם. מדברים שם שפה שדומה מאוד לאנגלית, רק עם מבטא יותר יפה; אוכלים שם את מה שדגים וצדים במקום; ובעיקר שותים שם וויסקי. המון וויסקי, וכולו סינגל־מאלט - מוצר הפרימיום העשוי משעורה בלבד, ששוכב לפחות עשר שנים בחבית עץ לפני שמעבירים אותו לבקבוק.

בחלק הזה של העולם מייצרים יותר מ־130 סוגים שונים של סינגל־מאלטים, רובם במזקקות קטנטנות, שחלקן כבר נטשו את הידיים המשפחתיות והפכו לחלק מקונצרנים חובקי עולם. זה בדיוק הסיפור של גלנמורנג'י: היא הוקמה ב־1843, כשמבשלת בירה מקומית קיבלה אישור לעבור לייצר וויסקי. יותר מ־150 שנה היא החזיקה כעסק פרטי קטן, עד שבא איש התיקים לואי ויטון והחליט שכדי למתג עוד יותר את העסק שלו ככזה שהולך יד ביד עם יוקרה, הוא צריך גם אלכוהול. ראשית התמזג עם יצרנית הקוניאק הצרפתית הנסי, אחר כך קנה כמה יקבים בצרפת, ובהמשך את גלנמורנג'י (ועוד שתי מזקקות קטנות יותר, גלן מוריי וארדבג). רבים בסקוטלנד לא אהבו את המהלך הזה של מכירת נכס לאומי תמורת כסף, ועוד צרפתי. אבל ביזנס זה ביזנס, וחוץ מזה, יש כאלה שמצבם האתני חמור יותר: יש מזקקות סקוטיות שנמכרו גם ליפנים ולהודים.

צריך להבין שבמשך יותר מ־200 שנה, הסינגל־מאלט היה תחביב פרטי של הסקוטים. לטובת שתייני שאר העולם הם נהגו לערבב אותו עם וויסקי מסוגים נחותים יותר ולמכור מה שנקרא "בלנדד" - וויסקי פשוט וזול יותר, שנמכר גם היום בכמויות עצומות (ולראיה, יש לא מעט אנשים שג'וני המהלך מתרוצץ להם בכבד). אבל לפני פלוס־מינוס שני עשורים גילו בעולם שגם כשמזמינים וויסקי אפשר להיראות מתוחכמים.

זה התחיל עם הגלנפידיך, שדווקא לא נחשב לסינגל־מאלט משובח במיוחד, אבל מחירו השפוי החדיר אותו עמוק לשווקים - וזהו, הסכר נפרץ. לאט־לאט התחילו להכיר בכל הגלובוס את המגוון העצום של טעמים וריחות שמגיעים מסקוטלנד. אבל זהו, עכשיו נעזוב את ספר הוויסקי שהעתקנו ממנו כדי להיראות חכמים (הידעתם? משמעות המילה "וויסקי" בגאלית עתיקה היא "מי החיים"), ונחזור לגן עדן.

בכניסה חיכה לנו דייויד. הוא גדל באדינבורו ובגיל 17 עבר צפונה, מה שמסביר למה הוא עמד בחוץ בחולצה קצרה ונשף בבוז אל מול הרוח שבאה מהים הצפוני. כשהוביל אותנו לחדרים הוא דאג לציין שחציינו הממלכתי מקבל את החדר ששימש את סטינג בחופשתו המשפחתית, והמסחרי את החדר שבו ישנה מדונה - אם כי לדאבוננו התברר שהמארח לא דיבר בלשון הווה.

החדרים היו גדולים ויפים ועם נוף, אבל מה שמשך מיד את תשומת ליבנו היה הגירסה המקומית של שוקולדים־על־הכריות: שידה שעליה מונחות שתי כוסות לצד קראף קטן שבתוכו מונח וויסקי.

לחבית שור

דייויד הודיע שארוחת הערב תוגש בשמונה, ושאנחנו מוזמנים חצי שעה קודם לאולם המבואה ל"קצת אפריטיף". עכשיו, שתבינו: מדובר בבית הארחה עם שמונה חדרים ושני קוטג'ים בחצר - וחוץ מדייויד ומהשף שעליו עוד נדבר, היינו שם לבד. לגמרי לבד עם כל הצוף שמייצרת גלנמורנג'י.

ירדנו למבואה ומצאנו שם אח בוערת, וילונות מוגפים ודלת ארון פתוחה, שמאחוריה נגלה עולם ומלואו. כל סוגי הגלנמורנג'י האפשריים, מה־10 המוכר ועד ה־25 האיכותי, עבור בכל דבר שהמזקקה מזקקת. אנחנו החלטנו לדגום את הגלנמורנג'י 18, רק כדי לא להיות גרידיים על ההתחלה. להפתעתנו המליץ דייויד שנחרוג מהמנהג המקומי להוסיף מים, ובמקומם נטביע ב־18 שתי קוביות קרח, ש"ממש פותחות את הוויסקי ומביאות את כל הטעמים למיצוי מקסימלי".

תוך כדי מזיגה פירט דייויד את תפריט ארוחת הערב: טרין בשר ציד, מרק פטריות, קוקי סן־ז'ק, ולפני הקינוח - שני נתחים נאים ממותן של פרה מקומית. לפני שהלך לדווח לשף עוד הספיק דייויד להתנצל שאסור לעשן, ושלח אותנו לאן שמותר. וטוב ששלח, כי שנינו חמים על הסיגריות שלנו (מי שקרא את גיליון דצמבר עשוי לזכור עד כמה), בעיקר כשיש לנו וויסקי ביד השנייה. במקרה הזה נאלצנו לצאת החוצה; לשמחתנו גילינו שליד הדלת הוצב מבחר שלם של מעילים ומגפיים, כדי שדלקת הריאות לא תקדים חלילה את סרטן הריאות.

אחרי ארוחת הערב המצוינת חזרנו לוויסקי. דייויד בישר לנו שאחרי האוכל אין כמו ה"קינטה רובן" - גלנמורנג'י שבילה שנים בחבית שאחסנה בעבר בורבון אמריקאי, ואז הועבר לשלוש שנות פינאלה בחבית ששימשה קודם לכן לאחסון יין פורט. הרובן הוא אחד מארבעת המוצרים החדשים/ מחודשים שהשיקה החודש גלנמורנג'י בכל העולם; לואי ויטון, שכנראה מבין בעיצוב יותר מאיתנו, החליט להיפרד מהאריזה הישנה - אתם מכירים, זוויל דמוי 120 מ"מ - ולהשיק קו חדש של בקבוקים. לצד הקינטה רובן, הוא כולל את הגלנמורנג'י 10 הישן והטוב (שזכה עכשיו לכינוי האוריגינלי "האוריגינלי"), את ה"נקטר ד'ור" (שמקבל את הגימור שלו בחביות יין), ואת ה"לה סאנטה" (שגומר את חייו בחביות שרי). אבל גם ויטון יודע שמסורת של שנים אי אפשר לבטל ברגע, ולפחות דבר חשוב אחד נשמר: גם על האריזות החדשות מצוין בבירור שאת הוויסקי של גלנמורנג'י עושים "16 הגברים של טיין".

פגשנו אותם, ומתברר שהשוויוניות הגיעה גם לכאן: ה־16 מורכבים היום מ־15 גברים סקוטים ואישה סקוטית אחת. עוד מתברר שאי אפשר להבין יותר ממילה אחת בכל משפט שהם אומרים, והם בכל זאת התעקשו להסביר לנו על תהליך הייצור. אנחנו מצידנו התעקשנו לשמוע, וללוות את כל התהליך - מהשעורה שנכנסת בצד אחד ועד ל־100 החביות שמתמלאות מדי יום בצד השני של המזקקה. דפקנו פקקי שעם, גלגלנו חביות, וגם חתמנו על אחת מהן מתוך כוונה טהורה לחזור בעוד עשר שנים ולפתוח אותה בעצמנו. לא שיש לנו זכויות יוצרים בנושא: הנסיך צ'רלס חתום שם על חבית, וגם איזה גברת מקדונלד אחת שהקדישה לעצמה חבית ביום נישואיה - שנערכו במזקקה, כמובן - וזכתה לכבוד רק משום שאבות־אבותיה היו הבעלים של גלנמורנג'י במשך דורות ארוכים (ואם כבר מסורת, הנה עוד פרט טריוויה: בכל שנותיו של המפעל, יותר מ־160, היו לו רק שישה מנהלים. איך זה בתור שקט תעשייתי?).

השיא, כמובן, היה בטעימות. התחלנו אותן במחסן שבו מוחזקות החביות - אלפים מהן, ועל כל אחת שנת ייצור שונה. נתנו לנו לטעום וויסקי מ־1996, אחר כך מ־88', ואז גילינו את החבית של 77'. נחמדים הסקוטים האלה: הם לא התקמצנו ונתנו לנו לטעום גם ממנה, למרות שבפאבים של לונדון הם יכולים למכור כל כוסית ב־75 פאונד. מה נגיד, 77' היתה שנה מצוינת. סאדאת בא לארץ, בגין עלה לשלטון, מכבי לקחה את הגביע - ו־16 הגברים של טיין הכניסו וויסקי לחבית ולא הפריעו לו לנוח עד שהגענו. זה היה, באם־אמא של לשון ההמעטה, סינגל־מאלט טוב.

שמי ג'יימס ואני אהיה השיכור שלכם

אחרי ה־77' כבר היה די קשה להרשים אותנו עם המוצרים החדשים. לא יעזור כלום: וויסקי ששוכב שנים בחבית ומאבד מדי שנה שני אחוז מנפחו (מה שהסקוטים מכנים "עמלת המלאך") מתאים יותר מכל יין טוב לקלישאה "משתבח עם השנים". הלוואי שזה היה קורה גם לנו.

כשחזרנו מהמזקקה הלכנו לנוח, או כפי שאנחנו מכנים את זה, לתת לוויסקי לנשום. אבל הוא לא הספיק לנשום הרבה: בשבע וחצי בערב ניתרנו שנינו מהמיטות לשמע צליל מחריד. לרגע חשבנו שהגרמנים שוב מפציצים את האיים הבריטיים, אבל אז גילינו שזה בסך הכל דאנקן - גבר סקוטי בגיל העמידה שעמד מתחת לחלון שלנו, לבוש בחצאית ומנגן בחמת חלילים. הוא המשיך לנגן גם כששתינו את האפריטיף, ונפרד מאיתנו כשנכנסנו לאכול. אבל אז גילינו שזאת היתה פרידה קצרה: אחרי המנות הראשונות הוא הופיע שוב, הפעם עם מגש עמוס במאכל הסקוטי המורכב מאיברים פנימיים של חיות ומכונה "האגיס". איך היה? ובכן, מתברר שזה לא רק נשמע כמו משהו שקשור לקקי של תינוקות.

אחרי שסיימנו לעשות כאילו טעים לנו הגיע שלב ההפתעה: דאנקו התייצב מולנו עם חלילית קטנטנה, ואמר שהוא עומד לנגן לנו שיר ש"אולי תזהו". אכן זיהינו, ואז הסתכלנו אחד על השני כדי להיות בטוחים שזה אמיתי: הנה אנחנו באחוזת גלנמורנג'י, אחרי ארוחה סקוטית מסורתית ועם כוסיות ביד, מאזינים לברנש בחצאית שמנגן את "התקווה". נחשו כמה זמן לקח למסחרי להסביר לממלכתי שזה לא סימן לכך שהסתיימו שידורינו.

למחרת לקחנו רכב והתחלנו לנסוע. שש שעות של נהיגה מצפון־מזרח לדרום־מערב עברו להן בין מזקקות וויסקי, שעל רובן לא שמענו קודם: מ"בן נוויס", שנמצאת למרגלות ההר הגבוה בבריטניה וגם קרויה על שמו, ועד "אובן", שממוקמת במרכז של עיירה קסומה. שם, באקט נוסף של כניעה למסורת המקומית, מצאנו את עצמנו אוכלים במסעדת פיש־אנד־צ'יפס, שממש חייבת לשנות את שמה לצ'יפס־אנד־איכס.

למזלנו, הטבענו את זה בוויסקי. לא הפסקנו גם כשהעפלנו למעבורת שהובילה אותנו - פלוס הרכב - לאי הדרומי איילה על 3,500 תושביו ושמונה מזקקותיו, שייחודן בטעם המעושן של הוויסקי שהן מייצרות.

בדיוק בשביל הוויסקי של איילה המציאו את הביטוי "טעם נרכש". הוא תוקפני, גס ומשאיר אחריו בפה טעם של כבול שלא נעלם שעות ארוכות. לוקח זמן להתרגל לוויסקי מעושן, ואנחנו מצידנו נודה ולא נבוש: טרם התרגלנו. ובכל זאת הסתכלנו בקנאה על ג'יימס בראון (הסקוטי, לא הכושי), חוואי בן 50 פלוס שבחצרו נובע המעיין שמשמש את מזקקת "ברוכלדיך", ולכן הוא גם נהנה מאספקה שוטפת של וויסקי איכותי. ג'יימס נחשב למבין גדול בוויסקי, ובניגוד לאספנים שאנחנו מכירים, הוא גם אוהב לשתות - והרבה. כשהגענו לביתו ב־10 בבוקר הוא כבר היה אחרי כמה "דראמים", ומיהר לכבד גם אותנו. אחר כך חשף בפנינו את האוצר הפרטי שלו, ערימה של בקבוקים נדירים שהוא מחזיק במגירות פח מיושנות, שנראות כאילו נשדדו ממשרדי הביטוח הלאומי.

מהמקום של ג'יימס המשכנו למזקקת ארדבג, שאת הוויסקי שלה הכתיר ג'ים מאריי - מחבר "התנ"ך של הוויסקי" - כטוב ביותר בעולם נכון לשנת 2008. מאריי, שיש לו ג'וב הרבה יותר טוב משלנו, מקבל וטועם במשך כל השנה את כל סוגי הוויסקי בעולם; השנה הוא כבר ספר 950 כאלה. כל בקבוק מקבל בספר שלו ציון שנע בין "גועל נפש מוחלט" ל"דבר הכי טוב שטעמתי מימי"; ארדבג, המעושן ביותר מבין הוויסקים של איילה, זכה אצלו השנה להגדרה השנייה.

המזקקה של ארדבג היא ללא ספק הכי יפה שראינו: על חוף הים, בבניין בן 200 שנה, במרכזו של כפר קטנטן (שכמקובל באיילה נקרא על שם הוויסקי), והכי חשוב – בלי קליטה לסלולרי. במקום 16 הגברים של טיין מסתפקים שם בשישה עובדים, שמפיקים מדי שבוע 200 ליטר בשיטה המסורתית - מכלי עץ ענקיים, שבהם תוססת תערובת הוויסקי עד שהיא עוברת לשני מכלי ההרתחה, ומהם לחביות. גם כאן טעמנו, ואפילו הדרמנו עד שנת 1975. עם הוותק הופך העישון למעודן יותר, ואפילו הצלחנו ליהנות; חבל רק שבקבוק מהשנה הזאת נמכר ב־400 פאונד, אחרת היינו מביאים כמה הביתה. איך אמר לנו סקוטי זקן אחד שפגשנו בסוף המסע? "אם רק מאית מהכסף שאיילה מייצרת היה חוזר לאי, היינו אחד המקומות הכי עשירים בעולם".

רוטב האי האחד

האגדה מספרת שמעל סקוטלנד מרחפת באופן קבוע עננה של אדי וויסקי, להנאתם של המלאכים. ההיסטוריה מספרת שלפני חמש שנים, ערב מלחמת המפרץ השנייה, האגדה הזאת קיבלה חיזוק מכיוון לא צפוי: לווייני הריגול של ה־CIA, שסרקו את כדור הארץ בחיפוש אחר נשק ההשמדה ההמונית של סדאם חוסיין. בעיראק, כידוע, הם לא מצאו כלום, אבל הלוויינים התריעו על חומרים חשודים שנפלטו לאטמוספרה מאיילה. סוכני CIA פשטו בהמוניהם על האי, וגילו שמדובר דווקא בנשק להנאה המונית - אדי וויסקי. אגב, הסיפור הזה נעשה הגיוני לגמרי בדרך מארדבג למעבורת: בפחות מ־20 קילומטר עוברים על פני חמש מזקקות.

איילה, שבמשך דורות היה שכוח־אל, הפך בעשור האחרון למוקד עלייה לרגל. העולם כולו למד לגלגל על הלשון את השמות "לגוולין" ו"לפרויג", ואלפי תיירים התחילו לפקוד את האי. זה קורה בעיקר בחודשי הקיץ, למרות שמבחינת המקומיים השיא הוא דווקא במאי: אז נערך כאן "פסטיבל הוויסקי", ואין מצב שתצליחו למצוא חדר במלון. עד כדי כך הפכה איילה לשם נרדף למזקקות, שכבר היום יש תוכניות לפתוח עוד אחת. והאמת? אם היה לנו כסף להשקיע, או בכלל, היינו שמים אותו בדיוק שם. אבל אין לנו, ואת מה שהיה שמנו על הוויסקי במעבורת חזרה. שם טעמנו עוד כמה סוגים, למדנו להגות כראוי "בונהייבן" ו"קולילה" (למרות שכותבים את זה Caol Ila), ואפילו גילינו שבאי הסמוך ג'ורה - תורידו את החיוך, זה בשורוק - מייצרים וויסקי לא רע בכלל.

עם כל המטען הזה הגענו למלון על שפת אגם פיין ללילה האחרון שלנו בסקוטלנד. התיישבנו לארוחת ערב ליד זוג פנסיונרים סקוטים בחופשה, וכשהמלצרית שאלה אותנו מה נשתה, הממלכתי ביקש מקאלן והמסחרי גלנמורנג'י. בכל זאת, מסורת.