שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מאלוהים שלא הרגתי אותך"
    עוצמתו של ספרה החדש של רונית מטלון, "קול צעדינו", הוא בעומק הנפשי והאנושי שהיא חושפת מתחת למעטפה הביוגרפית הלא זוהרת של ילדותה: אב שנטש, אם שעבדה כעוזרת בית והחיים בצריף בשכונת חולות

    צריך להיכנס לקצב האיטי משהו, המופנם, בספר ההתבוננות החכם והעז שכתבה רונית מטלון על ילדותה, "קול צעדינו", כדי לקלוט את הכריזמה שלו: את השילוב הטבעי בין העגה הדיבורית הקצבית של הדמויות ("האבא שלו היה מכניס לה נשים למיטה, שיגע אותה מסכנה והלך. היה עורך דין, הוא, האבא שלו") לבין העיון האינטלקטואלי, מלוטש העברית, הדייקני, של המספרת.

     

    את הדמויות המשפחתיות בעלות העוצמה הסמויה שהכותבת המרותקת מפענחת אצלן את תחתיות הנפש הכפולות והמשולשות מבעד להבעות ולאמירות אופייניות; את החיים עשירי הרגש שתססו בצריף הילדות הצפוף בשכונה בחולות; ואת הדרמות המתגנבות במפתיע אל תוך הטון הסיפורי-מתעד היבש מעט, יבש כמו יין.

     

    הספר בן 420 העמודים בנוי מפרקים קצרצרים (שניים-שלושה עמודים) היוצרים הפסקות נכונות ברצף הנפשי האינטנסיבי, במארג היחסים רב הדקויות והסודות שבמרכזו אם המשפחה – אשה פראית, עגלגלה ונאה למראה, מסורה לגמרי לפרנסת שלושת ילדיה בעבודות משק בית, ובעלת השפעה חצי מאגית עליהם ("כמו מסמרים נכנסות המילים שלה לגוף", אומרת אחת הבנות).

     

    בעלה של האם, שגאל אותה בצעירותה מחרפת נישואיה הראשונים שבהם הוכתה בהריונה, והתחתן איתה על סף הולדת בנה מאותם נישואים, נוטש אותה בעצמו לאחר שהוליד לה עוד שתי בנות, בין השאר למען פעילות חברתית-פוליטית. מכאן והלאה תחיה המשפחה בלי האב השרמנטי והמפוקפק, אף שאהבה מסוימת תימשך בינו לבין האם, ואחת לכמה שנים הוא אפילו יקפוץ לבקר.

     

    מטלון פותחת בדרך כלל את ההתבוננות שלה בפרט פרוזאי, למשל כפות ידיה הקצרות, הכהות והפועליות של האם, שלהן מוקדשים כמה פרקים, ודרכן תיחשף המתיחות בין האם לבין הסבתא הנשית ומטופחת הידיים הגרה ברבע-צריף שכן (משפחתן האמידה התרוששה עוד במצרים), ויסופר על טבעת הנישואין שהאם קנתה לעצמה אחרי נטישת בעלה, ועל זריזות הידיים הנדירה של אותה אם, ועוד ועוד עובדות עם פשרן התת-קרקעי.

     

    שד לבן עצום

    בספר קיים ניגוד מתמיד בין ההתנסחות הנפשית המודעת של המספרת הבוגרת לבין הספונטניות הלא-מאופקת של הדמויות מילדותה הטעונה. כך, למשל, סבתה נונה שמבהילה אותה כמו שאסור להבהיל ילדים קטנים, בסיפור על איש מהשכונה שבולע ילדים בלשונו היבשה, אבל אחר כך חולצת לה "שד לבן עצום", מן הסתם כדי להרגיע אותה, עד שבאה האם הנרגזת וחוטפת ממנה את הבת הרדומה.

     

    וכך אותה אם הרודפת אחרי בתה בשדה קוצים ומנסה לזרוק עליה סוס נדנדה (הילדה הזריזה נחלצת) לאחר שמצאה אותה קוראת באנציקלופדיה שהביאה לה בזמן שהבית כולו מוצף במים. "יכולתי להרוג אותך. מאלוהים שלא הרגתי אותך", אומרת האם, שבהזדמנות אחרת תשתטח על גופתו של כלב המשפחה שנדרס בכביש ותתבוסס בדמו מרוב צער - ולא בגלל שהיא מעדיפה כלב על בתה, אלא בגלל שהיא כזאת, הולכת עד הקצה.

     

    יש אכן משהו מיתי בדמויות כאן, המתגלם בין השאר בכך שהאם נקראת "האמא", בה' הידיעה (כך כינו אותה ילדיה), והילדה - "הילדה" (כך בפי האמא) וסבתא נונה מכונה לעיתים "הנונה". זה אמנם קשור גם לריחוק המסוים שנשמר באותה משפחה, אבל בעיקר לחריפות שבה חיו הנפשות את חייהן - ומבעד להשתאותה של המספרת, המקשיבה מחדש ל"קול צעדינו", החיים האלה נראים איכשהו גדולים מהחיים.

     

    שתיקה מיטלטלת כמו שוט

    וכדאי לא להתבלבל. זה לא שרונית מטלון רוצה לחזור ל"שם". מאמא שלה היא למדה לא להתגעגע לעבר: "כמוה, אין לי אתרי נוסטלגיה, והשיבה ל'שם', בתור רעיון או מציאות, מדכאת ומשתקת אותי. אני מוכנה לזהות לרגע את פניה של הנוסטלגיה" וגו'.

     

    ובכל זאת, מתחת לאנטי-נוסטלגיה הזאת רוחש ללא ספק געגוע עצום לאמא שלה ולאחותה ולאחיה ולסבתא שלה שהחיוניות שלהם ממשיכה להקסים אותה ולחיות בתוכה.

     

    ומכאן הרצון לדייק עד הקצה בציור דיוקנם ("שתיקתה מיטלטלת לצידה כמו שוט" – על אחותה), ומכאן העין המפליאה ללכוד הבעות ומחוות (על אותה אחות: "פניה הנפלאות, שעדינותן החמקמקה, הערטילאית כמעט, היתה בלתי ניתנת לשינון או ציטוט, ותמיד נָטעה איזה רושם טורד שלא בפָּנים ממש היא נמצאת"), וכל זה

    תמיד מתוך מבט מעמיק וחכם (המזכיר במשהו את ארי דה לוקה בספרו "לא עכשיו, לא כאן", שגם בו מככבת האם).

     

    לצד ההפתעות העלילתיות המבקרות אחת לכמה פרקים ומקיימות את הרצף הסיפורי, מונחת ההפתעה מעצם אופיין של הדמויות. למשל ערב מותה של האמא (הסיפור מדלג גם עשרות שנים קדימה), בבית החולים, כשנופלת עליה דווקא איזו עליצות כבושה. והנה השיחה האגבית הנוקבת שלה עם בתה כמה ימים קודם לכן, לאחר שסיפרה כי בלילות עוברות בה מחשבות רבות על "איך חייתי":

     

    "איך חיית?" שאלתי, לא מרצון, מתחושת חובה.

    היא שתקה רגע.

    "כמו איזה חמור, אני חושבת", אמרה, עוצמת את עיניה: "יאללה נקום מהשמש הזאת".

     

    חיכינו למעלית, היא אחזה במרפקי – נגעה, בעצם, עושה תנועה של נשענת אבל לא נשענה, נתנה בי להרף רגע מבט של עוברת אורח.

    "אל תחיי את כמו איזה חמור, אסור", אמרה.

     

    והאמא הזאת, שידעה כמעט בעל-פה את "הגברת עם הקמליות" ו"שלושת המוסקיטרים", שני ספרי הלב היחידים שלה, זורקת בהמשך לבתה: "טוב שאת כותבת איזה ספר". הבת, רונית מטלון, עונה לה שהיא לא.  

     

    "קול צעדינו". רונית מטלון, הוצאת עם עובד, 424 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "קול צעדינו"
    עטיפת הספר
    צילום: שי איגנץ
    רונית מטלון
    צילום: שי איגנץ
    הטבות למנויים
    מומלצים