"גובהעיניים": אפשרות להסתכל למוגבלות בעיניים
מפגש תיאטרלי בין אנשים בעלי מוגבלויות וסטודנטים, ליצירה משותפת המציגה את ההבדלים, השוני, הקושי וגם הקרבה הנוצרת בעבודה בין אנשים, הרואים אחד את השני בגובה העיניים
"חששתי שלא אצליח לעמוד במשימה, שיהיה לי קשה, שאביך את עצמי. ניקרו בי מחשבות שמישהי כמוני, עם מוגבלות פיזית, וקושי בדיבור לא תוכל להשתלב בפעילות שדורשת דיבור בקול רם. הרי בקושי שומעים אותי." מתוודה ולרי אלבז, אחת ממשתתפות 'גובהעיניים'.
החל מתחילת שנת הלימודים נפגשים סטודנטים לתיאטרון, עבודה סוציאלית, חינוך, פסיכולוגיה וחוגים נוספים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, עם פעילי "המרכז לחיים עצמאיים" מיסודה של עמותת "נכים עכשיו". המפגש השבועי נועד לפעילות תיאטרונית משותפת בה יוצרים המשתתפים- סטודנטים ואנשים עם מגבלות מפגש תיאטרוני הכולל משחקי תיאטרון, אימפרוביזוציות, תמונות בימתיות, קטעי משחק ותרגילים המשקפים את העבודה המשותפת.
"לא יצא לי לעבוד בעבר עם אנשים עם מוגבלויות, אבל ההכשרה של העבודה הסוציאלית גרמה לי להתייחס למגבלות באופן טבעי, תוך תחושה נוחה יחסית", מספר דן גרודזינסקי, אחד השחקנים. "הופתעתי לראות שבעלי המוגבלויות הגיעו בלי הרבה עכבות, חלקם בכלל בלי עכבות, בכל מה שקשור ליצירה. היו שם אנשים מאוד אסרטיבים ששלמים עם מצבם וחייהם והיה מעניין לראות ולחוות."
"בסופו של דבר", מוסיפה אלבז,"מה שהכריע את הכף היה הרצון שלי להתחייב להגיע למקומות שקשה לי, והרצון הגדול שלי לעבור חוויה מתקנת. חשבתי לעצמי שאולי הפעם אוכל להרגיש שווה בקבוצה ולעמוד מול עיניים בוחנות של אנשים אחרים, חלקם זרים וחלקם אולי ביקורתיים".
במסגרת היצירה המשותפת כתבו המשתתפים קטעים המתייחסים לחוויות ותחושות אישיות שלהם , עבדו עליהם בקבוצות קטונות והעלו אותם כמופע משותף "גובהעיניים", על הבמה. המופע כלל תמונות של "חומה" שמפרידה בין קבוצות האנשים ה"רגילים" ובין אלו עם ה"מוגבלויות". בחן חוויות של אנשים שונים העומדים יחד בתור, בדק מה אנחנו באמת רואים כשאנחנו מביטים בעצמנו בראי? על היכולת שלנו להתבונן בעצמנו באמת והיכולת של אחרים לשקף לנו את עצמנו. וגם התעתמת עם השאלה -כיצד ניתן לראות אור גם כאשר חשוך? אותה בחנו יחד שחקנים עיוורים ו"רואים", מה אומר המושג בגובה העיניים לאנשים שאינם רואים ושלא ראו מעולם? המופע כלל גם פרודיה וחיקוי של הבנות נחמה.
"הרוב הגדול של ההצגה נבע מתוך עולמם הפנימי של הקבוצה שנוצרה. התוצר המשובח שנוצר היה הודות להירתמות של חברי הקבוצה לעבוד שעות ארוכות מחוץ לשעות הרשמיות של הקורס." מספר דני ז'רז'בסקי, סטודנט לעבודה סוציאלית , ממשתפי הקורס."לדעתי קיסמה של ההצגה שנוצרה טמון בשפה החופשית שנבעה מעולמם הפנימי וניסיונם של חברי הקבוצה שכל אחד מגיע מחלק אחר של החברה".
"החוויה הייתה אמורה להיות של סמסטר אחד בלבד. העבודה בסמסטר מתקיימת רק רק בגלל ההצלחה של הסמסטר הראשון, והקשרים החזקים שנוצרו בין פעילי המרכז לחיים עצמאיים לסטונדטים." מספרת נירה מוזר, מנחת הקורס. "בימים אלו עובדת הקבוצה על פיתוח מחזה, 'גובהעינים' המבוסס על הקטעים שנבנו. לצורך העניין גויס הסופר יואב אבני, שמסייע למשתתפים בכתיבה ,וגם הכירואוגרפית עירית עאמר, שעובדת עם הקבוצות הקטנות, ומעצבת התפאורה והתלבושות ענבל אללוף".
"אנשים נפגשו מעבר לקורס עצמו בשביל לעשות חזרות ולהעלות רעיונות. יש לזה ערך מאוד גדול , לעבוד עם אנשים שלא יוצא לך לפגוש או להיות בקשר כ"כ קרוב באופן טבעי." מוסיף גרודזינסקי , "עצם היצירה סביב הנושאים שקשורים לבעלי מוגבלויות שמה אותם במקום מרכזי, מה שלא קורה בחברה בדרך כלל. הם לקחו את ההזדמנות בצורה נכונה ולא נרתעו. אנשים שחיים את החיים שלהם ולא באו עם רגשי נחיתות."
"הרגשתי גם שהמחסומים בין הסטודנטים הנכים והלא-נכים נפלו לגמרי. יכולתי לחוש שאנו מתקשרים בגובה העיניים ממש. לא היה כאן מאמץ מיוחד אלא שזה פשוט קרה מתוך העבודה המשותפת על משחקי התפקידים". מסכמת אלבז ,"במופע עצמו כל העניין של הגובה התבטל, ויש רק עיניים. עיניים של אדם אחד מדברות אל עיניים של אדם אחר – ואין זה משנה אם אתה גבוה או נמוך, עומד או יושב וכו'. תפרנו את התפקידים לפי היכולות שלנו וזה היה טבעי ומובן מאליו. התחושה הזו של הקלות שבתקשורת שוויונית מלווה אותי עד עכשיו, ומעלה חיוך נעים על פניי"
"עלה רעיון לשלב את זה במוסדות חינוך, בבתי ספר". מסכם גרודזינסקי. " לתת אפשרות לראות אדם נכה שפועל בצורה שיוויונית. לי בתור ילד לא הייתה אפשרות לראות דבר כזה, אני חושב שיכול להיות לזה ערך חינוכי רב."
