לעלות לרגל. לתחנה המרכזית
ראש ממשלתנו מבין שלעקורי דארפור אין כוח אלקטוראלי ומכנה אותם "צונאמי" וחברי ש"ס מעולם לא התעניינו במצוקה כשהיא בוקעת מפה ערל. כשאנו נדרשים לספר ביציאת מצרים ולחוש את טעם העבדוּת, יש לעלות לרגל למקלטים המעופשים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב
אם לקראת חג הפסח המתקרב חשקה נפשכם לקרוא כמה טוקבקים לוחמניים שפורסמו באתרי החדשות של מצרים העתיקה נגד העם העברי, אינכם צריכים לפנות לארכיונים. תוכלו למצוא אותם בתחתית כל ידיעה שפורסמה באחרונה בעניין הפליטים האפריקנים: "הם יתרבו פה ויאיימו על הרוב במדינה", "שיעופו מפה. אין לנו מקום גם בשבילם", "הם יהרסו אותנו מבפנים". כנראה שגם בסוף עמוד זה עתידים להתנוסס אותן קריאות זעם ואיבה, שמתוכן יצוּנזרו רק החמורות ביותר, כמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו!!!
כי מתחת לאפנו הסתום כלפי זרים ולמול עיננו שטחו מלהבחין בצבע עור כהה מתחוללת בימים אלה יציאת מצרים מודל 2008. מסעם המפרך של האפריקנים במדבר אומנם לא נפצח לקול ניסים שמימיים, אלא בשאון זוועתי של רצח-עם שביצעו בהם מליציות ערביות בסודן, או בזעקות סבל מאונס ועינויים באריתריאה, בליבריה, בקונגו ובחוף השנהב. אבל בדיוק כמונו, הם נמלטו משנים של כאב וייסורים כשמרכבות מובארק וחילו רודפים אחריהם במדבר סיני ולא מהססים לירות בגבם. קטועי הגפיים לא עמדו במנוסה ונותרו לגסוס תחת השמש האכזרית. אלה ששפר גורלם הצליחו להימלט מאכזריות המצרים והגיעו תשושים וחולים לגבול ישראל. אך ישועת ה' לא הגיעה. וממשלתנו סירבה לבקוע בפניהם את הים לשניים.
וכך, הולכים להם העקורים ביבשה בתוך הים (של האטימות). כשחומת ישראל מימינם וחומת מצרים משמאלם הם משוועים למעט אנושיות. חלקם מצליחים לבסוף להסתנן לשטחנו ומיד נעצרים ונכלאים. כיום תוכלו למצוא אותם באלפים במתקני כליאה צפופים או במקלטים מצחינים. אלה שיתמזל מזלם אולי יזכו בבוא העת לקבל מעט תבן ללבן לבנים (בצורת אישורי עבודה) וכך הם יהפכו לבוני פיתום ורעמסס המודרניות. מלבד הסיוע שמעניקים להם קומץ צדיקים טובי לב, החברה הישראלית מספקת להם מציאות מלאת חושך ודם וכינים ודבר ושחין.
מובן שהדיון בעניינם סבוך ומורכב. השיקולים הביטחוניים אודות פתיחת גבול והיתר השתקעות לאלפי פליטים אינם יכולים להתמצות בהמיית לב ורחמים כלפי חסרי הישע. אבל התנהלותה של ממשלתנו מזכירה באחרונה דפוסי התנהגות עמלקיים-משהו: שר הבריאות, למשל, מסתתר מאחורי החוק היבש שלא מעניק סיוע רפואי למי שאינו תושב ואזרח בעוד יצורי אנוש במדינתו נמקים וגוססים ומתים בגלל זיהומים והיעדר אינסולין לסוכרת ומחסור בטיפול. גם ראש ממשלתנו הנכבד מבין שלעקורים אין כוח אלקטוראלי. זה כנראה מה שגורם לו להשתמש בטרמינולוגיה גזענית שרואה בהם תת-אדם ולכנותם "צונאמי". וחברי הממשלה מטעם ש"ס הרי מעולם לא מתעניינים במצוקה אנושית כשהיא בוקעת מפה ערל. הדאגה לגר, כנראה, נעדרת מתורתם.
לא לחינם מנמקת התורה את החיוב לדאוג לגר בטענה "כי גרים הייתם בארץ מצרים". גם הרב קוק סבר שהמאורע המכונן הוא מודל אוניברסאלי לשחרור עבדים: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו". כי המבט הצורב הזה של הפרצוף האלים והגס פצע את בשר עמנו כל כך הרבה פעמים במהלך ההיסטוריה היהודית. להיות עקורים ולא רצויים בעולם זה הרי השם השני שלנו. כך שאיננו רשאים כעת להתייחס לבני אנוש כאילו היו חמץ שיש לבערו מכל מושבותינו – לבל ייראה ולבל יימצא.
אז כעת, שבועיים לפני חג הפסח ו-3,000 שנה אחרי יציאתנו לחירות, כשאנו נדרשים להרבות ולספר ביציאת מצרים ולחוש את טעם העבדוּת, כדאי אולי להחליף את העלייה לרגל לירושלים בעלייה לרגל למקלטים המעופשים באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אפשר גם להעניק להם את שאריות החמץ מבתנו או להביא מצות ולקיים "כל דכפין ייתי ויכל". בשונה מניקיון הבית הקדחתני ומהגעלת הכלים האובססיבית, הביקור הזה עשוי להזכיר לנו שמץ מתחושת העבדות, הסבל והייסורים.
מומלצים
