הכל אנשים
"שישים" היא לא סדרה נוסטלגית, היא סדרה מאוד מציאותית שמציירת את השתלשלות מדינת ישראל דרך נקודת מבט אישית של ששה גיבורים, והסיפור האישי עושה את מה שאלף ספרי היסטוריה ואינסוף הצהרות אידיאולוגיה לא יעשו לעולם
המרחק בין הגרסה האידיאולוגית וההתרחשות בשטח רחוק מכדי לגמוע אותו בשישה פרקים, אבל זלצר, הבימאית, ובראון עושים את המאמץ. מייקל אפטד הבריטי יצר פעם סדרה שנקראה "7 אפ" – במהלך כ-40 שנה, אחת לשבע שנים, הוא פגש באותה קבוצת ילדים שהלכה והתבגרה וקיים אתם שיחה על החיים. "שישים" היא מעין גרסה רטרואקטיבית של הפורמט הזה – ששה אנשים שחוגגים השנה שישים, עם המדינה, משחזרים את החיים שלהם מהזכרונות הכי ראשוניים, כשכל פרק מוקדש לעשור אחד.
הקשת עוברת דרך מדלן, ילידת מרוקו הגיעו ממרוקו עם הקמת הארץ ועם הזמן הפכה לחלק ממשפחת הפנתרים השחורים, עאדל, גבר ערבי שגורש ממגד'ל כרום עם קום המדינה וחזר עם המשפחה לגור בשועפט, ציפורה, סופרת ואשת פרסום ילידת פולין שגרה בירושלים, זאב טנא, זמר ומהנדס מזון, חקלאית בנגבה ששכלה אב ואח במלחמות, נסים, שחזר בתשובה בגיל 14 והתגורר עם המשפחה שלו בהתנחלות עפרה.
מאשקה, חקלאית בנגבה. צפה ועולה השריטה של דור הנפילים
הסדרה חותכת לרוחב כל עשור, ובאופן טבעי נקודות הציון של אירועי המדינה – המלחמות, החינוך, ביקור סאדאת, משפט אייכמן – משתלבות בחיים הפרטיים של הגיבורים. מבין הסמי-מתקתקות של הצילומים הנוסטלגיים בשחור לבן וסיפורי "כך היינו" צפה ועולה השריטה העמוקה של דור הנפילים שהקים את הארץ הזאת. הפערים בין אשכנזים לספרדים, החרדות של דור השואה, תלאות ההגשמה. לא צריך לחפור הרבה – היוצרים נותנים לסיפור האישי לעשות את שלו, והוא עושה. המצוקות של הילדים בקיבוץ, כאבי השכול, המלחמה והאפליה ספוגים כל כך במרקם החיים של כל מי שגדל עם המדינה הזאת, הם רק צריכים לפתוח חלון ולתת להם לצאת.
בתבונה עדינה זלצר ובראון משלבים פנימה את סיפורו של עדאל, ערבי ישראלי שחווה את קום המדינה מהצד השני, היום אקדמאי דובר עברית רהוטה, שמספר בשלווה שיוצרת תחושה (מטעה?) של השלמה על הוצאה להורג של ערבים עם כיבוש מג'דל שאמס, על גירוש המשפחה שלו למחנה פליטים בלבנון, על צערו על שנאסר הפסיד במלחמת ששת הימים.
הכנות והעדר הפומפוזיות מרככים גם את הצופה, ומאפשרים לו להוריד מגננות ולהקשיב לסיפור של איש אחד. העריכה המוצלבת משלימה את העבודה. בלי הצהרות, בלי תוקפנות אידיאליסטית רומסת, בלי הטלות אשמה, מתהווה תמונה אמיתית מרגשת יותר מכל תצלום בשחור לבן.
שני הפרקים הראשונים עוד מציירים תמונה כאילו נוסטלגית, למרות שגם מתוכם עולים רגשות לא פשוטים. בפרק השלישי כבר צפים השברים, ונשאר רק להניח שהמציאות שתשתקף מהם תלך ותהפוך מורכבת וכואבת יותר. גם בגלל גילם המתקדם של המרואיינים, גם בגלל המרחק ההולך ומצטמצם לימים הנוכחיים, שלא נהנים מהגוון הצהבהב והתסרוקות המצחיקות של פעם. גם אם הסדרה לא תהפוך לכתב אישום, הצפייה לא תהפוך קלה יותר. לא מדובר במנת נוסטלגיה רכה, אלא בטבילה קרה באגם המציאות. ראו הוזהרתם.
"שישים", yes דוקו, ימי שני 22:00
זאב טנא. הוא והגלשן שלו
צילום: אסף דהאן
מומלצים
