"אסור לאכול בעמידה" - מיתוסים ישראליים על אוכל

"אוכל כמו ציפור"

כלומר, מעט (מדי) ומיד מתעופף מן השולחן. "הילד אוכל כמו ציפור" היה משפט שנאמר באנחה קורעת לב בפי אין-ספור אמהות עבריות דואגות. לפחות כך היה בעבר, כשאמהות רדפו אחר ילדיהן עם הבננה (פרוסת הלחם, הביצה הקשה...) ביד, ודחסו אוכל לפיות הסרבנים. למשקלו של הילד במציאות, או למשקלו יחסית לגובהו, לא היה שום משקל במאבק על האוכל. סתם חוסר תיאבון לא התקבל כראיה. למרבה המזל, נראה שאף ילד עברי שאכל כמו ציפור לא גווע ברעב, רובם שרדו וחלקם אף היו לבעלי כרס ופימה מרשימות.

"אוכל לא זורקים"

עוד אחד מאותם פתגמים נצחיים של חוכמת חיים, שמקורם עלום. יש הגורסים שמוצאו במורשת העוני בעיירות הקטנות ובגיטאות של מזרח אירופה וצפון אפריקה, ואולי הוא תולדה של הרעב בתופת של השואה, או שהוא אמירת כנף לזכרו של דב יוסף, אבי הצנע. בכל מקרה, הפתגם אמור להציף אותנו ברגשי אשם, בעיקר כשהוא בא בסמיכות למידע הטרונייתי על הילדים הרעבים בהודו או בסין, שהיו ממש שמחים לקבל את המנה הזאת של עוף מכובס, למשל.

"אוכל לבד מת לבד"

אמירה המופנית כלפי מי שאינו מתחלק עם חבריו בדברים הטובים והטעימים שברשותו. האמירה שגשגה במיוחד בטיולי תנועות הנוער ובבתי הספר, שם תמיד היו אלה שהביאו מהבית מעדנים מיוחדים לארוחת עשר, או כשכולם אכלו את הסנדוויץ' והתפוז, הם הלכו לקיוסק לקנות ארטיק, בייגלה עם שומשום, או סופגנייה. האמירה הגיעה לשיאה בצבא, כשהופנתה בנימת קול היתולית למחצה, אבל עם פרצוף מאיים בהחלט, כלפי מי שקיבל חבילה מהבית וניסה את כוחו באינדיווידואליזם מיותר לאכול הכול לבד, בסתר, ולא לשתף את כל הפלוגה. כמו בעולם האמיתי: הקומוניזם פעל תמיד בעזרת הטפה של לקח היסטורי מלווה באיומים ובסנקציות, כמו שאמר סטלין, או אל קאפונה – "מילה טובה ואקדח יעילים יותר ממילה טובה".

אסור! (צילום: אלכס קולומויסקי)

"אסור לאכול בעמידה"

ולמה? כי האוכל יורד לרגליים! מקבלים מזה רגליים שמנות! פיזיקה בסיסית. הרי כוח הכבידה פועל על כולנו, לא? אזהרה חמורה ומפחידת ילדים, מהקטגוריה של אסור לשתות מים אחרי אבטיח. דורות יעברו עד שיצוצו מכוני הכושר למיניהם לחיטוב ירכיים שמנות, והרחובות ישקקו צועדים נמרצים. ובינתיים, כדי להתקרב עד כמה שניתן ליעד הנכסף של יהדות השרירים, צריך לאכול בישיבה. ובכלל ילד מנומס ומחונך לא בולע את האוכל ורץ כמו פרא לשחק עם הפרחחים שאוכלים ברחוב, בעמידה.

"אסור לשתות מים אחרי אבטיח"

אזהרה חמורה אשר הושמעה אין ספור פעמים באוזני ילדי ישראל. מקורה אינו ידוע – אך היא חסרת בסיס לחלוטין. האמונה העממית ששתיית מים לאחר או בעת אכילת פרי, ובעיקר אבטיח, תגרום כאב בטן או שלשול, אין לה תימוכין ברפואה או במעקב הרפואי, ומומחים לתזונה דוחים אותה כעניין של הבל ורעות רוח. מי שמוכן לקחת את הסיכון ולבדוק זאת – יאפשר נא לילדיו לשתות מים אחרי האבטיח (או שיערוך את הניסוי הגורלי על עצמו ובשרו). בבקשה.

לא לשתות מים! (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

"גזר טוב לעיניים"

על מנת לשכנע את הדור הצעיר לאכול גזר מרוסק, טרי או מבושל, או לשתות מיץ גזר, נהגו אמהות חדורות גישה חינוכית-בריאותית לפזר הבטחות בנוסח: גזר טוב לעיניים, גזר משפר את הראייה. הבדחנים היו מוסיפים הוכחה משכנעת: ראיתם פעם שפן עם משקפיים?

לבד מן העובדה ששפנים לא אוכלים גזר, והחיה שאליה מתכוון הביטוי המיתולוגי היא מן הסתם ארנב, יש אמת כלשהי מאחורי ההבטחה: הגזר אמנם מכיל כמות נאה של ויטמין A אשר נחוץ וחיוני לראייה טובה, אבל, מה שהאמהות לא ידעו הוא שהוויטמין הזה, המסיס בשומן, מתפרק בגוף לאחר האכילה ויעילותו נפגעת עד מאוד. כמויות הגזר הנחוצות על מנת לשפר את הראייה גדולות עד כדי כך, שסביר להניח שמכרסם הגזרים החרוץ ייפול קורבן להרעלת ויטמין A בטרם יוכל להסיר את משקפיו מעל חוטמו.

סיפור עממי אחר – נכון או לא נכון, כדרכם של סיפורים עממיים – גורס שמקור האמונה בסגולותיו המופלאות של הגזר הוא בדיסאינפורמציה שהפיץ המודיעין של חיל האוויר המלכותי הבריטי, שלטייסיו ראייה יוצאת דופן הודות לאכילת גזר, וזאת כדי להסוות את המצאת הרדאר.

"דניל'ה תאכל את הבננהל'ה"

קריאת לעג המכוונת לילד מפונק, מהתקופה שבה "צפונים" נקראו ילדי שמנת, ואף אחד עוד לא שמע על חנונים, לפחות לא בכינוי הזה. דניל'ה האומלל הוא ילד טוב של אימא דאגנית שרודפת אחריו שיאכל את הבננה. יכול להיות שהביטוי נולד בתקופת הצנע, שבה אמהות אכן רדפו אחרי ילדיהן שיאכלו את האוכל יקר המציאות שהשיגו למענם, ואולי זה ביטוי ציורי לכל יידישע מאמע, לא חשוב מאיזה מוצא, העיקר שהילד יאכל. וגם האימא הזאת נעלמת אט-אט מהעולם האמיתי, הטעון בתיאוריות על חינוך פתוח, ורעיונות, שומו שמים, על ילדים שאוכלים כשהם רוצים ומה שהם רוצים.  

עדיף מים (מתוך הספר)

"יש ילדים רעבים בהודו"

יש ילדים רעבים בהודו. גם בסין, באפריקה, בבנגלדש, בסודן... זה לא בסדר. באופן רציני ביותר זה נורא ואיום. מול העולם המערבי המתפוצץ מעודף משקל יש ילדים שמתים מרעב. עובדה. זה עושה רגשי אשמה. ורגשי אשמה מניעים אותנו. מבטן ומלידה ועוד לפני זה אנחנו טעונים ומונעים ברגשי אשמה. לכן, בגלל שיש ילדים רעבים בהודו, ואנחנו אשמים, אז נגמור הכול מהצלחת. מזעזע, רוטט, מגעיל, לא טעים – שום דבר! אוכלים הכול. מה, ילד בהודו היה שמח לקבל את הרגל הקרושה הזאת ומבקש עוד. אז תגמור מהפה, ועוד כף בשביל הילד מהודו, ועוד אחת בשביל הילד מסין... ילד טוב גומר הכול.

"עם האוכל בא התיאבון"

המשמעות העמוקה, המקורית והמלומדת של הביטוי הזה כדימוי קולוסאלי, מספרת לנו משהו על האופי האנושי החמדן, תאב הבצע, שאינו יודע שובעה. אם רק טועמים מטעם הכוח, העוצמה, השררה, העושר – כבר לא יודעים להפסיק. איכשהו, בישראל של פעם, שבה אוכל לא היה משהו שנהנים ממנו, ותיאבון, ובעיקר היעדרו, מעולם לא היו גורם בהחלטה שילד טוב צריך לאכול, או ליתר דיוק לגמור הכול מהצלחת, הביטוי הזה שימש כלשונו. תפסיק לדבר ותתחיל לאכול. עם לחם. יש ילדים רעבים בהודו ש... 

"שתו מים"

היו אלה ימי תום נאיביים, בעיצומן של שנות השמונים הציניות: אייבי נתן, הטייס, בעל מסעדת קליפורניה המיתולוגית שניסה להביא את השלום בין ישראל למצרים במו מטוסו, והקים תחנת רדיו, "קול השלום", ניסה בדרכו להיאבק במה שהיום נקרא גלובלזיציה ובתעשיות הממוסחרות של המשקאות הקלים. "שתו מים," קרא באוזנינו מדי ערב קולו המשודר של אייבי, והשדרנים האחרים הצטרפו: "שתו מים." "שתו מים." למרות הכוונות הטובות והתמימות, כמו שהתחנה הביאה שלום כך היא גם השפיעה על צריכת הקוקה קולה. אבל מה היינו עושים בלי ימי התום?

"תרד זה בריא"

דורות של ילדים עיקמו את פניהם לנוכח התרד בצלחתם. לא כל-כך ברור למה, כי אפשר להכין מטעמים נפלאים מהעלים הירוקים הבשרניים האלה. "תרד זה בריא" הייתה הסיסמה של מסע השכנוע, וככל שגברה ההתנגדות מצד הסועד הרך בשנים – כך עלתה וגברה הקריאה מפי אמהות ואבות, גננות, רופאים ושאר מטיפים בשער. הם לא התכוונו להזיק או לגרום לטראומות, אדרבא, הם היו בטוחים שהתרד אכן בריא כי הוא מכיל ברזל הנחוץ כל-כך לצמיחה ולהתפתחות הגופנית. ברבות הימים גויס גם כוכב הסרטונים המצוירים, המלח האמריקאי בעל המקטרת – פופאיי, לקמפיין העולמי לעידוד אכילת תרד (אם כי במקרה שלו מדובר בתרד משומר, מקופסה).

התרד אכן מכיל ברזל, מינרל הנחוץ לצמיחת הילד ואשר מחסור בו מביא לאנמיה, אך רוב הברזל בעלים הירוקים אינו נספג בגוף כי הוא קשור לחומרים מעכבי ספיגה (חומצה אוקסלית). והנה הלך לעולמו עוד מיתוס רב-שנים.