אהבת ישראל בפינצטה
מבחר בתי הספר הדתיים בפתח תקווה הוא רחב ולכל "קוטר כיפה" מוסד משלו. הבעיה היא שרבים מהם אינם משתתפים במשימת קליטת העלייה מאתיופיה. ישנה רשת בתוך העיר שאף הגדילה לעשות והצטרפה לא מכבר לחינוך הממלכתי דתי – אבל קליטת עלייה? זכויות הם יודעים לקבל. אבל חובות? למה, מה קרה?
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" אמירה חדה וקצרה זו של משה רבנו הופנתה לשניים וחצי השבטים בעת שביקשו להשתחרר מהמשימה הלאומית שעמדה בפניהם אז. כאז גם היום. אחת מן המשימות הלאומית העומדת בפנינו כרגע (ויש לנו הרבה) היא קליטתם הנכונה של העולים מאתיופיה.
ואם חשבתם שמדובר במבצע שהתרחש אי שם בימיו האידיאליסטים של מנחם בגין אזי נשארתם ממש מאחור. ישנם עולים רבים אשר רק התחילו את תהליך הקליטה כאן בארץ. תהליך קשה מאד בעבורם וקשה גם בעבורנו.
על מה יצא קצפם?
כאן שביתה
קובי נחשוני
ועד ההורים בשלושת בתי הספר הממלכתיים-דתיים הגדולים בפתח תקווה הכריז על צעדי מחאה והשבתה. הם מוחים על כך שהעולים מאתיופיה לומדים רק במסגרות שלהם, ולא במסגרות אחרות
גל העלייה מצרפת הביא עימו אנשים אמידים אשר את קשיי הקליטה שלהם ישכילו לרפד באמצעות המשאבים הכלכליים העומדים לרשותם. גל העלייה שהביא עימו את העולים מרוסיה הביא עימו אנשים שוחרי תרבות, חרוצים והישגיים. העולים מאתיופיה, אשר באו מתרבות אחרת לחלוטין עומדים חסרי אונים מול שפה, מנטליות, ידע בסיסי בהתנהלות מערבית וחסרי כל מבחינה כלכלית. לעזור להם להקלט כאן הינה משימה מורכבת ביותר. היא רב מימדית ודורשת טוטליות.
למי יש פנאי לטוטליות הזו? כולנו קורסים תחת הנטל היומיומי של בית, עבודה, אוברדרפט, קצת כיבוד הורים פה ושם, מילואים וכדומה. אז אנחנו משאירים את העבודה בידי מחלקות הרווחה ובידי הגמ"חים המקומיים אותם אנו יודעים לכבד ולהוקיר (מרחוק...). אנחנו גם משאירים אותה בידי ילדינו. ילדי הממ"דים.
הילדים עוסקים בקליטת עלייה יום יום בבית הספר. בבתי הספר הממלכתיים דתיים הם לומדים לקבל את החלש יותר ולעזור לו להפוך לחזק ושווה, והם לומדים שלא כל אחד נולד עם כפית זהב בפה. לצערי הם גם לומדים פרק באי שוויון, פרק בהבטחות שווא, פרק בהשתמטות.
פתח תקווה היא גן עדן של שוטים. מבחר בתי הספר הדתיים הוא רחב ולכל "קוטר כיפה" יש בית ספר משלו. לא נלאה אתכם כאן בסטיסטיקות. גם לא באנו להטיף מוסר לאף אחד. רק נאמר שישנם בתי ספר בעיר שאינם משתתפים כלל במשימה הזאת! ישנן רשתות חינוך אשר ממילא מקצים בית ספר אחד ל"נזקקי השוקו והלחמניה" וכך לא אכפת להם מהו ההרכב הדמוגרפי של בית הספר. ישנה רשת בתוך העיר שאף הגדילה לעשות והצטרפה לא מכבר לחינוך הממלכתי דתי – אבל קליטת עלייה? את אהבת ישראל שלהם הם בוחרים בפינצטה. את הזכויות הם יודעים לקבל. אבל חובות? למה? מה קרה?
ילדי העולים זקוקים להמון תשומת לב. אבל לא רק הם. כולנו חריגים. לאחד הפרעת קשב וריכוז, אחת הוריה החליטו להיפרד, לאחד בעיות פיזיות, ועוד אחת סתם מחוננת וזקוקה לתגבור. כולנו באותה סירה. כולנו נזקקים. יש שזה בולט יותר ויש שזה בולט פחות. מכירים את סופרמן? את וונדר וומן? תכירו בבקשה את מג'יק סקול!
עיריית פתח תקווה והעומד בראשה החליטו שבתי הספר הממלכתיים-דתיים מסוגלים להכל. חזקים, בעלי כוחות ביוניים היכולים לכל משימה העומדת מולם. המורים, היועצים, ההנהלה, שלא לדבר על הילדים. כולם ניחנו בכוחות על טבעיים ואין משהו שהם לא יכולים לעשות.
אז, הנה, קבל עם ועדה אנחנו אומרים טעיתם! הבנתם לא נכון! נתתם קרדיט איפה שלא מגיע! אנחנו לא יכולים! רוצים, אבל לא יכולים! המשאבים שלנו מוגבלים וכוחתינו אוזלים! יצאנו לשביתה במחיר נורא ואיום: איך שלא נתנסח ומה שלא נגיד יאשימו אותנו, בתי הספר הממלכתיים דתיים, בגזענות. אך יש רגע שאתה מסתכל במראה ואומר: "די"!
תנו לנו מנהיג כמשה. ואם אין - נקיים את מאמרו של הלל הזקן "אם אין אני לי מי לי".
נחמה אבינר היא יו"ר ועדת החינוך של בית הספר הממלכתי-דתי מורשה בפתח תקווה
לפנייה לכתב/ת 
העולות ב"למרחב"
צילום: שאול גולן
מומלצים
