גבר, הפרד ומשול!
בימינו כל הרוצה להכריז על אדיקותו - מפריד. בין אור לחושך, בין קודש לחול ובין "נזר הבריאה" לרעייתו. בחתונות, בלוויות ולא עלינו אף בקווי אוטובוס. נחיל ידיעות האונס והעריות המסתער עלינו מוכיח אחרת: היצר האנושי, ככל שיענו אותו, כן ירבה ויפרוץ
כמעט שאין ילד דתי שאינו מכיר את התופעה. בעוד אתה משחק עם חבריך ברחבה שמחוץ לבית הכנסת, פתאום היא תופיע: אישה בבגדי שבת, ילד על ידיה ומצוקה על פניה. "בבקשה, אכפת לך לקרוא לאיציק?", תישאֶל על ידה בקול רפה.
אתה לא רוצה לקרוא לאיציק. בכלל לא. כבר הצלחת לעמוד שלושת רבעי שעה ב"דג מלוח" בלי לזוז, ואתה "ככה" קרוב לקיר. אבל אין ברירה. האשה הזו, שיכולה להיות אפילו סא"ל בזרוע הצבאית של ארגון 'קולך', לא תעז להיכנס לעזרת הגברים. אבל הנה אתה, אמנם זב חוטם בן חמש, אך מצויד בכרומוזומים הנכונים, אתה יכול להיכנס. ואתה קורא לאיציק. מה שהיא, מתכנתת, מורה, ואפילו שרה בממשלת ישראל, אינה יכולה לעשות.
הילדים בימינו אינם משחקים עוד ב"דג מלוח", אלא במשחקים שטיבם אינו נהיר לי עוד, דוגמת "1...2...3...סושי", אך התופעה נותרה בעינה. וכך, בכל ערב שבת, אני זוכה למופעי פנטומימה מרהיבים. נשים מכלל העדות ובשלל כיסויי ראש ססגוניים מתייצבות מאחורי חלונות הזכוכית של עזרת הגברים. שם הן פוצחות במופע אנתרופולוגי מרתק, שבו הן מנופפות בידיהן כקווני כדורגל ומניעות את שפתיהן באלם כדגי בורי שזה עתה הועלו בחכה.
משפשפשתי בנבכי זכרוני, כמעט שלא הצלחתי להעלות זיכרונות הקשורים באירועים נפרדים. אך בימינו, כל הרוצה להכריז על אדיקותו ויראת השמיים העצומה השוכנת בו - מפריד. בין אור לחושך, בין קודש לחול ובין 'נזר הבריאה' לרעייתו. בחתונות, בלוויות ולא עלינו אף בקווי אוטובוס המהדרין. הדברים הגיעו לכדי אבסורד, בו הזמנות לשמחות מנוסחות באופן הבא: "מתכבדים להזמינכם... הורי החתן ר' אברהם יצחק כהן נ"י ורעייתו". כמה משפיל. הוא "נרו יאיר". היא? אפילו שם אין לה.
ההפרדה הבין-מינית, שקרנה עולה גם בציבור הסרוג (הנגרר וחסר האופי), עורר תקוות בלב כמה מחבריי המצפים להתבשר גם על כבישים ללא נשים. ובכן, מעבר לתענוג הראשוני של פתיחת הנתיב השמאלי לכלל ציבור הנהגים, איני מוצא כל תועלת בחומרות שתכליתן דחיקת הנשים מחוץ לטווח הראייה. להפך. נחיל ידיעות שעניינן אונס ועריות התנחשל עלינו בשבועות האחרונים דווקא מכיוון הזרמים המקפידים על "צניעות" והפרדת יתר.
הנה למדנו כי היצר האנושי, ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. כל עוד מופעלות על האדם מגבלות סבירות, יוכל רוב הציבור להתמודד איתן. אך משהופכות המגבלות לקיצוניות, גם החריגות הופכות לחריגות. עינינו הרואות.
אנמיה רוחנית
"וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים?"הספרטנים מעולם לא הקיפו את עירם בחומה, ובכל זאת איש לא העז להתעסק איתם במשך דורות רבים. עוצמתם וביטחונם העצמי הרתיעו את מבקשי רעתם בלא שנזקקו לגדרות ולסייגים.
זה בדיוק הדבר שמשה מבקש ממרגליו לגלות: האם עמי כנען בטוחים דיים לגור במחנות פרוזים, או שמא ביטחונם העצמי כה נמוך עד כי הקיפו עצמם בחומות וצריחי מבצרים. זה המסתתר מאחורי מחיצות וגדרות הפרדה אינסופיות מעיד על עצמו כי לקה באנמיה רוחנית, והוא נעדר ביטחון עצמי באופן מוחלט.
מלכי יהודה, למשל, כלל לא טרחו לבנות עזרת נשים בבית המקדש, ומה שטוב לחזקיהו ויאשיהו הצדיקים, טוב גם עבורי. ובכלל, בעידן החדש, שבו נפוצה כל כך ההומוסקסואליות, במה תועיל ההפרדה?
בכל זאת יש המפחדים מאותה הוויה דו-מינית. כמה מפחדים? ממש חרדים. למזלנו, בתקופה המתקדמת שבה אנו חיים מסוגלת הרפואה להתמודד היטב עם חרדה. לכן אני מציע לכל מי שהמציאות מחרידה אותו, במקום שיטיל איסורים חדשים על הנשים - פשוט שילך לפסיכיאטר.
חוצמזה
חוצמזה נמאס לי מהחרדי שמזכיר תמיד בטוקבקים את סבו שלא אכל חמץ אפילו בגטו. חשוב אמנם לבער את החמץ, אבל חשוב יותר לבער את הגטו.
מומלצים
