"בואי נמריא מכאן יחד, את ואני"

בואי נמריא מכאן. כן כן, את, את שקוראת אותי עכשיו. בואי נעוף מכאן למקום בו אין חוקים, ואין אסור ומותר. ויש רק רוך.

"מקום כזה לא קיים", את צוחקת. את כנראה צודקת, אלא שכשאני בין זרועותיך קשה לי לדמיין שיש עולם אחר, שאינו רך.

כמו שקשה לראות רוך כשאני מחוץ לחיבוק הזה, כמו שקשה לי לדמיין עולם שאינו מלא בפחד, כשאני לא עטופה ומכורבלת. בואי נמריא מכאן, אני אומרת לך, הם כולם הפסיקו לעוף. זה דורש יותר מדי, ובכלל, בעיניהם, מי צריך כנפיים כשיש יותר מדי דברים פה על האדמה, שנראים יותר טוב מהכנפיים האלה, המוכרות והתובעניות.

העולם התכסה בשכבה של אבן ירושלמית, ככל שהתבגר. גם בין אנשים. העולם מבוגר נורא, את מבינה. ממש זקן. ואנחנו, בעלי הכנף, יודעים שהעולם היה מקום רך פעם, כזה שדרש המון עבודה עדיין, אבל היה בו איזה חום. היום ניכור. לילה ברחובות ירושלים, הפנסים שרים בשקט. אף אחד כבר לא מקשיב. רק הקבצנים מושיטים ידיים שיכורות ורעבות לבשר, או כסף. זה כל מה שיש היום בשוק.

אני מסתכלת למעלה, אל האריה המכונף מעל בניין גנרלי. לפעמים נדמה לי שאני רואה עליו דמות. הלילה הגלימה האדומה איננה שם. הוא בכלל מאבן, ממוסמר לבניין. הוא לא יכול לעוף. גם את הדמיון צריך למסמר היום טוב טוב, עם בטון. שלא יברח למקום לא ידוע בסערה הבאה.

יום אחד, האריה הזה שכבר עבר את גיל מאה, עוד ינשק את הכביש. השניה הגדולה ביותר שלו, תהיה זו של הנפילה. מאית שניה של משב כנפיים, של הגשמה. ואולי זה שווה הכל, ואולי לנו יש יותר מזה, וגם אם שכחנו, אין בטון שמחזיק אותנו, ואנחנו חופשיים להמריא ולנחות כרצוננו.

אז בואי נעוף, לפני שנהפוך להיות עוד שיר געגועים שמעטים יקראו. עוד דף בדפי הרשת הוירטואלית. פעם, את יודעת, היתה רשת אמיתית. כזו של אנשים שלחצו ידיים בחום וחייכו זה לזה פעם בשבוע, שבועיים, חודש, שנה. העולם נהיה אלים, את מבינה. את בוודאי לא זוכרת מתי הפעם האחרונה בה לא שמעת ביטויי רצח ומוות באף שיחה, בשום הקשר.

החיים הפכו קלילים, וערכם ירד. היום לא הורגים אותך רק על העדפה מינית. גם לא על מגדר. היום מספיק מקום חניה. ומה גם בגידה, שקרים או שיקולים פוליטיים? גם אני טעיתי והותרתי צלקות במקומות בהם הייתי. לפעמים קשה ליפול מבלי לפצוע מישהו. ויש לפציעות מחיר ארוך טווח. גם למשקל גבוה. גם לבזבוזי אנרגיה. שלושת הסיבות לזה שאיני רקדנית, כמו שחלמתי להיות. על טעויות משלמים, ובמשקל כבד.

העולם נהיה קר. את מפחדת לעוף כי אין רשת שתתפוס אותך. גם אותי.  בואי. יש מקום רך, חייב להיות. אם אין, אני לא מבינה מה אני עושה כאן.

למול הלעג שספגתי, אי שם ביסודי, החלטתי שלא משנה מה, אני אוהב אנשים. גם אם זה יהרוג אותי, גם אם שוב אמצא את עצמי מול רגליים בועטות. אני אמשיך לאהוב, אני אמשיך להרגיש, אני לא אקפא. מין מנטרה של לפני השינה. נמשכה גם כשמצאתי את עצמי מול סכינים. או מילים. ממשיכה לחפש, יודעת שיש רוך בעולם. רק שהוא למד הגנה עצמית.