תפרו לי בגד עם כיסים? אולי בסין
מרוב שאנחנו רוצים לרפד עבורם את העולם בכריות רכות ולצבוע אותו בגוונים של פסטל, אנחנו שוכחים שמדובר בצורך שלנו, לאו דווקא שלהם, לייפות מציאות. אריאנה מלמד תוהה מתי יהיה לה אומץ לשחוט את הפרות הקדושות ברפתות של שירי הילדות
"תפרו, תפרו לי בגד עם כיסים," היא מצייצת. תחילה בעליצות, אחר כך שוב, עם סימן שאלה בסוף. עד גיל מסוים יש לילדים תכונה מלבבת, לדבר לעצמם לפעמים בקול רם מתוך אמונה שאיש אינו שומע אותם.
תפרו לי בגד עם כיסים? היא שואלת את עצמה בחוסר אמון. אף פעם לא תפרו לי, משיב החלק הבוגר שבה, וזה הזמן לברר מדוע. בגד עם כיסים, היא מבקשת, ובפיזור הנפש של ניקיון האביב אני אומרת, בסדר, אקנה לך.
לא, תתפרי. היא מדייקת. כמו בשיר. האם זה הזמן לגלות לה שאינני יודעת כיצד עושים זאת? האם זה הזמן לגלות סוד גדול עוד יותר – שכמעט אין קשר בין החרוזים החינוכיים וחומרי הלימוד של הגן לבין חייה בעולם הזה? בתי נוטה להאמין בשירים שהגננת מלמדת ובתמונות שהיא מראה לחניכיה.
טרם התפניתי להסביר לה שמיטב השירים – כזבוֹ. כשצירפתי אותה לראשונה ליום-שוק, היא הייתה משוכנעת שאנחנו יוצאות לרכוש תרנגול וחמור, בדיוק כמו ב"אצא לי השוקה." כשראתה במו עיניה שאין שם דברים כאלה, התאכזבה עד עמקי נשמתה ותבעה לדעת מדוע בשיר יש ולנו אין, והתשובה הזמינה ביותר – שהשיר שייך לימים אחרים, פעם, מזמן – הרגיזה אותה מאוד.
בסמוך למסע לשוק – ממנו שבנו עם תרנגולת צעצוע עם בטריות, שטופחת בכנפיים ורוקדת ומטילה שלוש ביצי פלסטיק – יצאנו לסיור לימודי ברפת. על פי המידע המוקדם שהיה בידה, היא ציפתה לראות שם במו עיניה איש כורע על שרפרף קטן ומושך בעטינים ורודים שמהם פורץ קילוח לבנבן היישר אל תוך דלי תכול.
מה שראינו זיעזע אותה קשות: מאות בנות-בקר רובצות בנחת ליד הקקי שלהן עצמן. הייתכן? ומדוע? היא רצתה לדעת אם האיש שעל השרפרף מנקה להן את הטוסיק או שהן עושות את זה בעצמן עם הזנב, והיא רצתה לקרוא לאיש שיבוא כבר וינקה כי באמת נורא מסריח ככה ויש המון זבובים, ואז הגענו לאולם די נקי ועתיר מכלי נירוסטה ענקיים וצינורות משוכללים שנעים מעצמם ונצמדים לעטין ללא מגע יד אדם. ולא ראינו שום חלב, אפילו לא טיפה אחת.
כל זה היה מבלבל מאוד, לא בגלל מה שקרה לנוכח עינינו כמו בגלל הפער העצום, הבלתי נסבל, בין המציאות לבדיון הדידקטי. עוד מעט תגדל מעט וכבר תדע לזמר את "שיעור מולדת," ואולי עוד תאמין שהאיכר מצמיח לנו לחם, ושבאמת יש דבר כזה, "ים השיבולים."
מתי, אני חושבת, אסביר לה שאין, וכיצד אסביר? מותק, איאלץ לומר, בעניין בגד עם כיסים? הוא מגיע מסין. כן, בדיוק כמו התרנגולת עם הבטריות. ותרנגולת אמיתית, כמו זאת שראית בלול? היא בכלל לא דוגרת על ביצה. את זה עושים במתקן מיוחד. ושום הס-פן-תעיר לא נשמע שם, והיאור בכלל לא זך, ובאביב לא הכל פורח אצלנו – זה דווקא קורה בחורף, ובעניין האיכר – תשמעי, הוא מהגר עבודה מתאילנד. זה ליד סין. שם מגדלים עבורך שום בריא ומשווקים אותו לפעמים עם תווית "תוצרת הארץ" ורק באותיות הקטנות כתוב, באנגלית, "מייד אין צ'יינה". גם תרנגולות עם בטריות מגדלים שם, ונעליים ומברשות שיניים וקערות פסח.
ובעניין הלחם? יותר מ90- אחוז ממנו מגיע מים השיבולים האמריקאי. ואת יודעת מה עוד? על ראש הברוש שבחצר – אפילו בחצר שלנו – אין מקהלות עליזות אלא מאבקי טריטוריה רציניים מאוד בין בני-כנף נרגזים ביותר. כן, אין שום הרמוניה, בניגוד גמור ל"חוקי היער הירוק" ול"במבי."
מתישהו, אני מבטיחה לעצמי, נשב יחד בצורה מסודרת ואסביר לה משהו על חירות היצירה של משוררים, תסריטאים באולפני דיסני וגננות כאחד. ואחר כך עוד אצטרך להתוודות על בעיה גדולה של מבוגרים. כי מרוב שאנחנו רוצים לרפד עבורם את העולם בכריות רכות ולצבוע אותו בגוונים של פסטל ולהציב בו רק פרה אחת, ורצוי פרה מחייכת שלעולם לא תעשה קקי, אנחנו שוכחים שמדובר בצורך שלנו, לאו דווקא שלהם, לייפות מציאות.
הבה נודה בזה במשותף, הרחק מעיניהם הבוחנות של קטנטנים: עולמנו מתועש, הגלובליזציה הכרחית, גידול תבואה בישראל הוא אסון כלכלי, והעונה הקרויה "אביב" בשירים אינה אלא מועקת אובך מתמשכת.
ובכל אלה, מה לעשות, איננו גאים במיוחד. גאוותנו האמיתית היא על עולם שאיננו עוד, שלא היה קיים אפילו אז בילדותנו, שהייתה רכה. ואנחנו מתגעגעים. כל כך מתגעגעים, שגם לילדינו נוריש את העולם הזה, במילים ובשירים ובתמונות ובכל דרך שנוכל, עד לרגע שבו ישאלו אותנו אם זה באמת, ואז, בדקירה אחרונה של צער בלב, ניאלץ להודות שלא.
עוד משהו
אצא לי השוקה: ב"הופ" יש מיזם מופלא ממש של חידוש שירי ילדים ישראליים קלאסיים, עם איורים והנפשות הכרחיות ברוח זמננו. ברוח הנתינה של חג האביב המתקרב, למה שלא ישכפלו שם כמה אלפי עותקים של תקליטור ובו שירים כאלה – ויחלקו בחינם לגני הילדים? ככה יקבלו, בעלות נמוכה ביותר עבורם, גם יחסי ציבור מצוינים, גם דור המשך של לקוחות מרוצים, גאווה לאומית מוצדקת, לכידות חברתית של הטף סביב תכנים משותפים לכל ורווח פדגוגי מוכח.
חלב יש גם בדיר: ומגדלי עזים ומחלבות קטנות הם הדרך האיטית והבטוחה יותר לעבור את פערי התרבות בין האיכר על השרפרף לבין הרפת המודרנית. גוגל "תיירות חלבית" יפנה אתכם למגוון עזים וגדיים, והגם שחגיגות שמחת החלב כבר חלפו (כמו הפריחה, הן שייכות לחורף,( עדיין אפשר לצפות בגורים של עז ובתהליכי הכנה של גבינות בלי הרבה נירוסטה.
שווקים ידידותיים לילדים: השוק בעיר העתיקה בעכו, כולל הדגים החיים שעדיין מפרפרים בו ומשאירים רושם עצום על צופיהם הקטנים. זו גם הזדמנות להתוודע להמון ממתקים שבאמת אופים אותם לא רחוק מן השוק; השוק בדלית אל כרמל, המיועד בעיקר לתיירים, מלא פיצ'יפקעס מעניינים וצבעוניים במיוחד; ובשוק של באר שבע, בימי חמישי, עדיין אפשר לקנות גדי. בהמון זוזים.
