קצב הפיח רוח חיים בפרקליטות
מהלכם של קצב ומייצגיו הוא כה קיצוני, הפכפך ונצלני, שהוא בהכרח יפיח רוח חיים במפרשי הפרקליטות. זו, מן הסתם, תהפוך כל אבן, תציג כל טיעון ותלחם כלביאה בהמשך הפרשה
בסרבו להודות במעשה המגונה ובהטרדה המינית שנכללו בהסדר הטיעון, קצב דורש מן הפרקליטות להעז להעמידו לדין בעזרת עדויות שהפרקליטות עצמה, כשניסתה להגן על הסדר הטיעון, הודתה בחולשותיהן.
האם תעז הפרקליטות להתייצב בבית המשפט עם העדויות שהיא עצמה פקפקה בהן? או שמא תיסוג ותוותר? לרגע נדמה היה שהמהלך הדרמטי שנשלף משרוולם של קצב ומייצגיו טרף את הקלפים. דומה היה שהצעד הנועז, המתגרה בפרקליטות, עלול להטיל עליה מורא ולשתקה; עלול להוביל לדעיכתה של הפרשיה כולה בקול ענות חלושה. יתרה מכך: נדמה היה שפרקליטיו של קצב הוכיחו עליונות אסטרטגית מוחלטת והביסו את הפרקליטות. הם הביאו את אנשיה להילחם בחירוף נפש על עסקת הטיעון, לצאת בהצהרות המחלישות את התיק הפלילי ואת העדות – ואז משכו את השטיח מתחת לרגלי יריביהם, והשאירו אותם בלי הסכם, עם כל הביקורת שספגו, ועם המציאות הקשה של יציאה לקרב עם תחמושת בעייתית.
אך החשש היה רגעי בלבד. מחשבה מפוכחת מבהירה שהפרקליטות תתעשת, תשנס מתניה ותסתער על התיק במשנה מרץ. למה? ראשית, כי למרות שהפרקליטות אכן פקפקה בראיות שיש לה נגד קצב, שופטי בג"ץ חיזקו את ידיה ואותתו כי התיק אינו נראה חלש כפי שאפשר היה לחשוב.
למעשה, מפסק הדין אפשר להתרשם שרוב חברי ההרכב חשבו שהסכם הטיעון חלש וחיוור בהשוואה למה שניתן היה לדרוש נוכח הראיות. נשיאת בית המשפט העליון אף סברה שניתן בהחלט לתת ל-א' ממשרד התיירות להעיד, ולהאשים את קצב באינוסה. א' זו אמנם לא זוכרת את כל פרטי הפרטים, היא אמנם ניסתה להסתיר את האמת במשך שנים, אך דבריה מדיפים אמת, ותואמים את דפוס ההתנהגות הפוגעני והנצלני שקצב הפגין במקרים נוספים.
כך, מתברר, חשבו גם אנשים מרכזיים בפרקליטות עצמה, אך לא הצליחו לשכנע, שכן הפרקליטות כבר השלימה עם הצורך להסתפק בהסדר טיעון ולא עמדה על המיקח. עמדת בג"ץ היוותה זריקת חיזוק רצינית לרוח הקרב של הפרקליטות, וכמובן איתות לשופטי בית המשפט שידונו בתיק לא להתרשם יתר על המידה לא מדברי עורכי דינו של הנשיא – ולא מפקפוקי הפרקליטות עצמה.
מהלכם של קצב ומייצגיו הוא כה קיצוני, הפכפך ונצלני, שהוא בהכרח יפיח רוח חיים במפרשי הפרקליטות. זו, מן הסתם, תהפוך כל אבן, תציג כל טיעון ותלחם כלביאה. מה שלא בהכרח היתה עושה באותה מידה של שכנוע והצלחה אילו אולצה לחזור בה מהסדר הטיעון. גם פרקליטים הם רק אנשים...
אני מאמינה שטוב היה אילו עניין קצב היה מסתיים בהסדר טיעון, קביעת קלון, שלילת זכויותיו והעלמותו של האיש סוף סוף מן הזירה הציבורית. פרשיית קצב העסיקה את המדינה זמן רב מדי והפכה כבר מזמן לקרקס תקשורתי שאינו מכבד איש, ובודאי לא את הנושא החמור של פגיעות מיניות.
אבל דומני שהימורם ההרפתקני של קצב ומייצגיו, גם אם יאריך את הסבל של כולנו – ובודאי של קרבנות אלימותו, יוביל בסופו של דבר לכתב אישום משופר, שיכלול אולי גם את א' ממשרד התיירות, וללהט קרב של הפרקליטות שישיב לה את אמון הציבור שהתאכזב מהסדר הטיעון החלש.
זחיחותו היהירה של האיש המאמין שיד החוק לא יכולה להגיע אליו תייצר את הדחף הנחוץ כדי לנהל מערכה חשובה. וכשישככו הדי הקרב המשפטי יגיע הזמן לדון בשיח הציבורי והתקשורתי באירוע זה ובדומיו. בהתלהמות האובססיבית, ה"צהובה", המציצנית, הבלתי עניינית, המרדדת את השיח לגובה אפס. יגיע הזמן לנסות לעצב שיח ציבורי ענייני, אינטיליגנטי, מכובד ומכבד הרבה יותר.
ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן
לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן
