מכתב אהבה ראשון ואחרון

היום פתאום נזכרתי איך מעולם לא כתבתי לך מכתב. לא פתק אפילו לא פתקון. אני, זו שידה על העט קלה, זו שבעבר היתה משאירה פתקים קטנים בכל מקום, ליד מיטה, כרית סתורה או על שולחן קט במטבח. את הפתקים היפים שכתבת לי מדי פעם שמתי מהר בקופסה. לא רציתי להסתכל בהם מאז ואפילו לא לראותם על המקרר.

צחקת עליי פעם איך הקפדתי להשאיר על המקרר את הפתק היחידי שכתב לי ההוא, זה שלפניך, בלי לראות אפילו עד כמה מכוערות היו המילים שבתוכו. החבאתי את פתקיך אולי כי לא האמנתי שמישהו יכול לאהוב אותי כל כך ובטח לא בכזו מהירות.

אז הנה, זמן תיקון. הנה אני כותבת לך פתק. כנראה מאוחר מדי אבל בכל זאת כדי שתשאר לך מתנה קטנה מפרידתנו ובעיקר מהקשר שהיה ונגמר. לא רק פתק לא כתבתי לך, גם מתנה לא קניתי. אני שכל חיי חילקתי מתנות ביד רחבה ואפילו בפגישות ראשונות עם בחורים. לא נתתי את כל אלו כי פחדתי. פחדתי שבסוף מה שיישאר ממך הוא שוב, אותו הפתק המצהיב על המקרר עם המילים היפות ותו לא.

נתת כמעט את הכל

לא רק פתקים ומתנות הבאת. זה זניח. באת והרעפת כפי שמעולם לא ציפיתי וכפי שמעולם לא חשבתי שיכול לקרות.

לקחת כל חלקה חשופה בי פצועה וכואבת וליטפת. ליטפת את הנפש, חיבקת את הגוף בלילות, מילאת את מקררי הריק תמידית, דאגת שיהיה לי חם. נסיכה, קראת לי ואני שיתפתי עם זה פעולה. כל כך נעים היה להרגיש כזו אחרי שנים שחיכיתי לנסיך.

נתת לי הכל, ממש הכל. חוץ דבר אחד: בטחון. מדי פעם היו עננים קודרים מעיבים על דלתנו. הבעת היסוסים וספקות, פחדים רבים היו לך שלא הסתרת אותם עוד מהיום הראשון ושם, שם אני הייתי זו שתפקידה היה להרגיע, לנחם ולהחזיק את הנר. היית נסיך מושלם כשהיית. אבל בימים בהם התרחקת וראיתי איך אתה איתי, אבל כבר בעצם לא,  לא הרגשתי כמו נסיכה.

רציתי נורא לתת לך ולא יכולתי, אבל דבר אחד כן נתתי וזה בעצם בדיוק את מה שאתה לא יכולת לתת. בטחון. התמסרתי לך עד עמקי נשמתי. שיתפתי אותך בכל , אהבתי את בנותיך, השתדלתי שתמיד יהיה לכולנו נעים והרמוני. לא היה גבול בנשמתי שלא הרשיתי לך לחצות, וכשהיו לך פחדים השתדלתי (גם אם לא תמיד בהצלחה) להבין, להקשיב, להפיס ולהביס.

חשבתי שככל שיעבור הזמן אני אוכל לתת יותר ואתה תוכל לייצר לנו בטחון. כל מה שרציתי בעצם היה עוד סבלנות, ממך ובעצם גם ממני- לא פחות.  קשר של החלמה קראנו לזה ואכן כך הרגשתי. הרגשתי איך אט אט אני נרדמת מהר יותר וקמה בשמחה בבוקר, הרגשתי שאני מתחילה לסמוך עליך קצת יותר ואפילו רציתי עתיד משותף. אבל כל פעם שצפו בי רגשות עצומים של אהבה אליך, יחד עם הרצון להיות איתך יותר, המשכת לאהוב אותי בעוצמה לא פחותה אך במקביל המשכת גם להסתתר.

בעצם לא ה"אחת"

כשהכרנו אמרת שמעולם לא באת כל כך חשוף לתוך קשר, אך נראה היה שבשלב כלשהו היית חייב להחזיר את השריון.

כשהגיעו ימים קשים כבר לא ראיתי אותך יותר. נדמה לי שגם אתה הפסקת להרגיש את עצמך. החליפה חזרה ויחד איתה המבט המנותק שראיתי בעיניך עוד לפני שהכרנו, בתמונות.

רציתי כל כך להמשיך לאהוב אותך וגם להתחיל כבר לתת אבל כל פעם שאמרת לי שאולי אני בעצם לא ה"אחת" הרגשתי שאני לא מוכנה להיות עוד פתק על המקרר עם מילים שיצהיבו בעתיד הרחוק. רציתי להיות עכשיו.

מילות האהבה שלך התחילו לפצוע אותי לאחרונה. באמת חשבתי שהן מתאימות למכתבים יפים מסיפורי אגדות. האגדה שלי רצתה לחיות במציאות שבה יש גם רגעים לא נעימים, קשיים, משברים שצריכים לעבור. בכל זאת אני גם נסיכה די ארצית.

אבל אתה רצית להמשיך להיות בסיפור, שם יש בעיקר לבבות פרפרים (ופתקים) וגם נסיכים ונסיכות שנורא נורא אוהבים ואולי אהבתם אינה יכולה לבוא לידי מימוש.

לפעמים צחקת איתי שכאילו חזרת לגיל 18. עם כל ההתאהבות הסוחפת הזו והתשוקה וההתרגשות. אבל כשחזרת ואמרת זאת מספר פעמים כבר באמת התחלתי לפחד כי ידעתי שכל זה לא מספיק כדי לאהוב באמת ולא רק להתאהב.  נדמה לי שרצית שהסוף של הקשר יהיה בעצם כמו תחילתו. מן סוף טראגי כזה, שנוכל להזכר בו בערגה ולמחות דמעה על אי מימושו.

"סתם" איש ואשה

עד הרגע האחרון המשכת לומר שמעולם לא אהבת כך ועד הרגע האחרון לא נתת ביטחון או הראית יכולת להתמודד עם קשיים. אם הייתי מייצרת את הסט של הטיטאניק ומנופפת לך לשלום תוך כדי טביעה יתכן שזה יכול היה להיות סוף די ראוי לסיפור. האמת היא שכבר לא רציתי אותך נסיך, ובשלב כלשהו גם מאסתי בתפקיד הנסיכה. רציתי להרגיש.

בלי מילים ובלי פתקים. רציתי לדעת שאנחנו "סתם" איש ואישה שאוהבים מאוד. באושר, בקושי, בעת מחלה ובעת מצוקה. אך כנראה שאתה כבר איבדת. אולי את הסבלנות, אולי את האהבה וייתכן גם שהיא לא היתה שם באמת מעולם.

אבל בכל זאת נורא רציתי להספיק משהו אחד קטן לתת. פתק קטן אחרון שבו אכתוב שאולי אתה אהבת כמו נער בן 18, אבל אני דווקא אהבתי כמו אשה, גם אם חשבת לפעמים שאני עוד ילדה. אני אותך באמת אהבתי, עם כל הפחדים והשריטות. גם אם לא מספיק הצלחתי להביע זאת בזמן אמת, אתה אותי אהבת כנראה בעיקר דרך פתקים. ובכל זאת, מה שנתת לי היה משמעותי ונדיב מאין כמוהו, ומדי פעם כשאחלוף ליד המקרר אזכר בך בחיוך.

אוהבת אותך עדיין, ועצובה על לכתך,

מ.

האימייל של מוריה