שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אני לא מורד"

    בשבוע הבא יעלה הרב איתן הכהן על בימת התיאטרונטו ויציג עיבוד אישי ל"עושה הנפלאות", מאת יצחק בשביס זינגר. "אני לא רואה בזה משהו בלתי אפשרי", הוא אומר על החיבור בין העולם החילוני לדתי, אבל כשאישתו אומרת לו שאין סיכוי שיצליח להשתלב ביצירה החילונית הכללית, קשה לו

     

     

    שישי של שעות בין הערביים בתל אביב. העיר מרְפַּה סופסוף אחיזה ונעטפת בשתיקה אחרי המולת השבוע. בבית הקפה שבצומת הרחובות דיזנגוף ובר-כוכבא, מנגנת להקה מוזיקת ג'אז. בחוץ עומד נגן גיטרה עם עבר מפואר ומעשן. הפעם האחרונה שביקרתי בבית כנסת היתה לפני חודשים ביום גשום, קר ובודד בנפולי שבאיטליה. רחוק מהבית, היה בזה משהו מקרב.

     

    בתל אביב, עיר נטולת הדר אך רבת קסם, הקדושה איננה נראית לעין ולכאורה אינה נדרשת. באופן פרדוכסלי דווקא התיאטרון מחזיר אותי אל בית הכנסת. שנים לפני שטומי לפיד סימן את התיאטראות כבתי הכנסת של החילונים, נכנסתי אני – נערה - בשערי התיאטרון בחרדת קודש. "התיאטרון הוא בית הכנסת. הבמה היא ההיכל והמילים הנאמרות הן תפילת השחקן", כתבתי פעם. 


    הרב איתן הכהן. עושה הנפלאות (צילומים: מרב יודילוביץ')

     

    פניי אל בית הכנסת "גבורת ישראל" שעד לפני ימים ספורים לא ידעתי על קיומו. באתי להציץ, אני מודה ביני לביני ותחושות של מבוכה ואי נוחות מתפשטות בי. הימים הם ימי טרום חג הפורים אך לא בשל כך אני מוצאת את עצמי בעזרת הנשים, שולחת עין סקרנית אל המתרחש מצדם השני של וילונות הבד הלבנים שמפרידים בין הקהלים. אני שומעת את קולו הסדוק של הרב מזמר. אישה מחויכת מגישה לי סידור תפילה פתוח. אני קוראת מילים של שבת.

     

    בלי דעת, היה זה הרב איתן הכהן שהביא אותי בשערי בית הכנסת. שבוע קודם לכן הוא עמד נרגש ומכוּוֲן על במת התיאטרון הערבי-עברי ביפו, מציג בפני עיתונאים מקטע מתוך הצגת היחיד "עושה הנפלאות", עיבוד שכתב לסיפור מאת יצחק בשביס זינגר שיעלה בפסטיבל התיאטרונטו בחול המועד פסח. בבית הכנסת, כשהוא מוקף בקהל של צעירים כמותו, עצמת הריגוש זהה. גם הכוונה. רב אורתודוכסי שמשחק בתיאטרון. ארבע מילים שמקיימות בתוכן עולמות שונים. מערבולת קיומית או אולי תערובת שמבקשת לבקע את הדיכוטומיה שמפרידה בין העולמות? גם וגם. 


     

    שבוע אחר כך אנחנו קובעים ראיון בבית הקפה "שירה'לה" בשכונת פלורנטין. מה לובשים לפגישה עם רב? אני שואלת את עצמי והופכת את הארון בחיפוש אחרי משהו צנוע אבל לא מתבטל. אופניו חונים מחוץ לבית הקפה שבו, מסתבר לי במהרה, הוא בן בית. מחשב נייד מאיר באור כחול פנים מזוקנים ועיניים מאירות. הוא מחייך. אני מספרת על הביקור בבית הכנסת. הוא מופתע. אנחנו מודדים זה את זו.

     

    שלוש שעות ייקחו לקלף קליפה אחרי קליפה של דעות קדומות ורעשי רקע שמפריעים בדרך אל השורש. "אני לא רואה בזה משהו בלתי אפשרי", הוא אומר על החיים בשני העולמות, "זה בא אצלי ממקום שכל הזמן בודק גבולות. אני לא מורד. מעולם לא מרדתי. תמיד הערכתי את הרבנים שלי והישיבות שבהן למדתי היו מהותיות בשבילי. רציתי להיות שם, אבל לא בדיוק. רציתי להיות כזה, אבל אחר. הקשת שבה יכול להיות רב היא רחבה יותר בעיניי. רב יכול לנסוע על אופניים, לגלוש בים וגם לשחק בתיאטרון. אני מחפש את הנאמנות לרעיון מבחינה קהילתית ותורנית. מצד שני יש את הפחד שאולי אני פורץ יותר מדי דלתות". 


    והגית בו יומם ולילה. מתייחס ליצירה, למעורבות וליישום התורה במדיות אחרות 

     

    הכנות שלו כובשת. את השיחה הזו הוא ניהל אינספור פעמים עם עצמו קודם לכן ולמרות זאת, הספק עוד מכרסם. זו הסיבה שבחר בעושה הנפלאות של זינגר, דמות שנעה ונדה בין העולם היהודי והגויים, בין היצר לטעום טעם נשים אחרות לבין האחריות לחזור לארבע קירותיו של בית אשתו המוכר והמגונן. למרות שבכתביו עוסק זינגר בעולם היהודי, מספריית החולין בישיבה בה למד הכהן, הוא נפקד.

     

    היכרות עם יצירותיו של זינגר הוא עשה בתל אביב. "בעיני זה לא הסיפור הקלאסי של חוזר בשאלה שחוזר בתשובה", הוא אומר, "זה הזכיר לי איך בגיל הנעורים היו אצלנו חבר'ה שנסעו לתל אביב, הורידו את הכיפה, נכנסו לפאב והתערבבו בשביל החוויה. לא הייתי שם אף פעם במקום הזה".

     

    משפחה דתית

    הוא נולד בקרית ארבע למשפחה דתית לאומית שעברה, מאוחר יותר, לירושלים. למד בישיבה התיכונית "חורב" שבראשה עמד הרב מרדכי אילון. אחר כך המשיך לישיבת "בית אל" שמסונפת למרכז הרב. "גדלתי בחברה דתית לאומית אבל כל מה שקשור לביטוי עצמי, כאילו לא היה קיים למרות שקראתי שירה ואפילו הלכתי לתיאטרון. דיברנו על תורה עם דרך ארץ אבל אפילו לא עברה לי בראש המחשבה שיצירה ואמנות פתוחים בשבילי. זה לא ששללתי את האפשרות, לא ידעתי על קיומה". 


     

    בישיבה התחיל היצר לפרוץ. מחשב ישן שקיבל מאביו שימש לכתיבת סיפורים קצרים ושירים. "זה פשוט נבע", הוא אומר. במסיבת החנוכה כשחבריו לישיבה פלפלו דברי תורה הוא המיר את הכבוד בהצגת יחיד שסיפרה דרך עיניו של ילד על הכיבוש היווני. "לא ידעתי כלום על תיאטרון. לא היתה שום מחשבה מקצועית מאחורי זה", הוא מספר. הרבנים הגיבו בהתלהבות. אחת מנשות האברכים, תלמידת משחק במכללת "אמונה", ניגשה ואמרה: "עשית הצגה בלי להתחשב בחוקי התיאטרון, אבל עשית הצגה".

     

    אחרי שירותו הצבאי בחיל הנדסה חזר ללמד בישיבה שבה למד. "זה היה כמו חלום. הפכתי חלק מהדמויות שהיו בשבילי סמל בשנות הנעורים. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו - ללמד במקום שבו למדתי".

     

    אתה בודק גבולות. אבל כמו שלתיאטרון יש חוקים גם הרבנות פועלת לפי סדרים מסוימים

    "את מקשה עלי. בתיאטרון חלק גדול מהאילוצים והחוקים מתייחסים למגבלות הטכניות של הבמה והשחקן. אין חוקיות מדוקדקת לגבי השאלה איך נכנסים לדמות. בתור רב, השאלה מתייחסת בפירוש למהות. אני כל הזמן עוסק בלהבין מה הם החוקים ומי קובע אותם".

     

    ותשובות?

    "אני מרגיש שעוד יש לי לאן להתקדם. עוד לא הגעתי לגבול. בכל זאת מדובר בחומר שאני כתבתי, אני מאד בקונטרול על מה שאני אומר ועושה אבל זה צעד מאד משמעותי וחדש. קשה לי עם הקִטְלוּג ועם זה שרבנים כמוני הם ישר תחת הכותרת 'רבני אינטרנט'. זה מקום שאני לא רוצה להיות בו. אני רב בלי מרכאות ובלי התנצלויות, גם אם יש גישות שמרניות שמפחדות מזה".  


     

    לפני שלוש וחצי שנים ארזו הוא ותמר, רעייתו, שלושה ילדים, פינו את הבית במעלה מכמש ועברו לת"א. "לא ידעתי בדיוק למה אני רוצה להיות פה, אבל היה לי ברור שכאן יוכלו להתקיים יחד החופש, המפגשים החברתיים והחיים הדתיים והקהילתיים שאני מחפש". חבלי הקליטה היו קשים. "חטפנו מכות, אבל אחרי חצי שנה מצאתי חברים שיכולתי ללכת איתם בשלוש לפנות בוקר בשדרות בן ציון כשהעולם כולו סוער וחי סביבנו".

     

    אחד האנשים הראשונים שהכיר בעיר היה השחקן עמי סמולרצ'יק. הם נתקלו זה בזה במקרה ברכבת. סמולרצ'יק נראה לו מוכר. "שאלתי אם אנחנו מכירים מהצבא. הוא אמר שיכול להיות שראיתי אותו בטלוויזיה. אמרתי שאני לא רואה טלוויזיה", הוא מחייך. סמולרצ'יק, היה זה שהמליץ לו על לימודי משחק אצל רחל שור שהקנתה לו את מושגי היסוד בשפת התיאטרון.

     

    האם לצד הציווי "והגית בו יומם ולילה" יש מקום בחיי הלכה לתיאטרון?

    "אולי זה חולשה. אולי זו דרישת סף שאני לא עומד בה אבל אני חושב שהציווי הזה מכוון רחב יותר מהפרשנות המצומצמת. התיאטרון, בעיני, הוא בית המדרש החילוני שבו נעשה מעשה היוצר והלימוד. המפגשים עם הבמאי, אלון אופיר, היו מבחינת עצמות, הבנה וניתוח, כמו חברותא מחדדת על דף גמרא עם ראש ישיבה. הצורך לדייק, ללכת מעבר למלמול מבלי לזייף, לרדת לעומק הכוונות. עומד לְפַני אדם בעל הבנה מעמיקה ורגישות שנמצא בלימוד מתמיד של משהו מהותי ועקרוני לחיים שלו.

    כל רגע נתון אצלו מתקיים בִּמְלאוּת וזו בעיני מדרגה עליונה. אני לא חושב שאני שם, אבל זו השאיפה - להפוך את כל החיים לבית מדרש אחד גדול. התורה נכתבה לפני שהמציאו את הישיבות בפולין ובליטא והתפיסה שלי גורסת שהיום, בארץ, חלק מהציווי הזה מתייחס גם ליצירה, למעורבות חברתית ולהעברת התורה דרך מדיות אחרות".

     

    את המדיות האחרות יישם כרב בישיבה לאמנויות בשדרות רוטשילד שם, לצד לימודי תורה, מתקיימים לימודי מוזיקה, אמנות פלסטית וקולנוע. הוא עושה את זה גם במסגרת "'למה הדבר דומה" לימודי מדרש שמשלבים ספרות ותיאטרון. הקהילה שקיבץ סביבו בת"א אינה כפופה לחוקיות נוקשה. "זה מניין שמח שאליו מגיעים אנשים רק כשהם רוצים", הוא אומר.

     

    משחק ואמונה זה משהו שחזק ממך. עושה לי הרושם שאתה בת"א לא מתוך אג'נדה של גישור. אתה פשוט בודק את עצמך

     

    "אני מאד מקבל את מה שאת אומרת. הרבה פעמים אנשים מהישיבה אומרים לי 'יישר כוח על שליחות הקודש בתל אביב'. אני לא רוצה להרוס את הדימוי ואולי אני מתבייש להגיד שמאד כיף לי לגור פה. אני לא עושה את זה מתוך מסירות נפש. זה מאד קשור לחיפוש עצמי. זה קודם כל ניסיון לחוות את החיים במלואם".

     

    ציווי ההלכה

    הוא מודה שהמפגש עם התיאטרון בעיני ההלכה בעייתי בעיקר בגלל שהלימודים מתקיימים בקבוצות מעורבות של נשים וגברים. "אם מישהו היה פונה אלי היום ומבקש שאייעץ לו בנושא הזה, לא יודע מה הייתי עושה. לא היתה לי בעיה לעבוד עם רחל, אבל מדובר בקבוצה מעורבת וזה חריג".

     

    כלומר אתה עושה לעצמך הנחות

    "את שואלת אם אני חוטא? אפשר לקבל את זה כחטא. הרגשתי שאין לי אם מי להתייעץ בנושא כיוון שזו שאלה שאינה לפי הספר ולכן הספר לא יענה עליה. זה לא ששמתי את הדתיות שלי בצד והצטרפתי לקבוצה תחת זהות אחרת. הצגתי את עצמי כמו שאני". 

     

    זה לא מציב בפניך מיליארד שאלות בכל רגע נתון?

    "כל הזמן אני נתקל בדברים שלא קראתי עליהם ושלא לימדו אותי איך להתמודד איתם. מה מותר? מה אסור? האם אני עובר את הגבול? זה לא נגמר. מצד שני דברים מקבלים משמעות אחרת. יש בתיאטרונטו הצגה שבה השחקנית מצטטת פסוקים ואומרת את השם המפורש. בתפישה הדתית הרגילה זה לומר את שם השם לשווא כי הרי הדבר לא נעשה תוך לימוד או תפילה".

     

    "היום אני לא משוכנע שזה לא לימוד או תפילה, אני לא בטוח שזה לשווא. זו דוגמא של השלכה שאני מסוגל לעשות היום. ברור לי שבגישה הקלאסית לא יכירו בעולם הזה. יש שיגידו שמחוץ לבית הכנסת זה אפילו על גבול חילול הקודש לומר פסוקים. אבל כשאתה חי את זה, חווה את זה, פוגש את השחקנית והבמאי ורואה איך הם חיים את הטקסט, ברור שאין כאן חילול קודש, להיפך".

     

    אחרי שלוש וחצי שנים בתל אביב הכהן אומר שהוא מרגיש חלק ממנה אבל לא עד הסוף. "העיר הזו כל כך רב גונית, שגם אני עוד גוון בה", הוא אומר, "אבל עדיין עולה השאלה המתעתעת והמטרידה – האם אני שם? אני לא תמיד יודע למה אני בדיוק רוצה 'להיות שם', במקומות שהם הכי לא אזורי הנוחות שלי. קיבלתי הרבה סטירות בתל אביב. ניסיתי לעבור אודישנים, בהם לסרט החדש של דובר קוסאשווילי, אבל לא עברתי. תמר, אשתי, אומרת לי כל הזמן: 'אתה תכתוב, תיצור ותופיע עם היצירה שלך אבל לא תשתלב ביצירה הכללית'. זה משפט שלא קל לי איתו".

     

    למה היא אומרת את זה?

    "כי זה מעורבב מדי לדעתה. היא מתכוונת שיש דברים שהם חילוניים מדי. אני לא יודע אם יש מישהו שהוא במהותו 'מדי' כזה שלא יכולה להיות ביננו יצירה משותפת. אני לא יודע. יכול להיות שאגיע למקום שבו אולי אודה שהיא צודקת, שהחברים במעלה מכמש צדקו ושהתל אביביים צדקו. יכול להיות שאומר לעצמי שאני מבזבז את הזמן ומאבד את הרב, את הישיבה ואת התורה".

     

    עם איזו חוויה היית רוצה שהקהל יצא מההצגה?

    "זה שאלה חוקית בתיאטרון? התשובה הריאלית והפשוטה היא שהייתי רוצה לתת להם שעה של הנאה רוחנית. מעבר לזה אם אצליח להעביר את המסר שאפשר לשלב, אחד ליד השני, את העולם הדתי והיצירה ובכלל אם משהו בגבול הלא קיים יטשטש דרך זה, דיינו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרב הכהן בדמותו של בשביס זינגר
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים