עבדים היינו. ונשארנו
חשבתם שמאז שיצאנו ממצרים אנחנו חופשיים? תחשבו שוב. הפסיכולוג גיל ונטורה רוצה לספר לכם למה אתם משועבדים היום, ולא, זה דווקא לא הילדים. יש לו כמה רעיונות אחרים
"...עבדים היינו לתינוק, וירא את עניינו ואת לחצינו, וישים איקס גדול עלינו, יחרב את ביתנו, יטרטר לילותינו, ותעל שוועתנו השמימה, ותחזור שוועתנו אלי אדמה ותאמר – אין מה לעשות. זה מה יש. חוץ מזה, צריך להחליף לו חיתול".
כשהייתי קטן ועגלגל, היו נוהגים בסביבתי לכנות ילד מופרע יתר על המידה בכותרת "פרעה". הביטוי הפיקנטי הזה קיפל בתוכו הנחת עבודה סמויה – לכל פרעה סטנדרטי חייבים להיות קורבנות, שכן אחרת הוא מאבד את הילת הדיקטטור שלו.
בשנות האלפיים החשוכות שלנו, הורים לעיתים תופסים את עצמם כקורבנות במקרה הטוב, או כקדושים מעונים במקרה הרע. ביטויי הצדקנות ההורית נעים מהקצה המתמסכן שזועק "אני קורע את התחת בשבילם, והפרזיטים לא יכולים לתת לי דקה שקט" ועד לפראזות ברוחו של דוד ישו הצלוב, לאמור: "הילדים זה הכול בשבילי. אני את הנשמה אתן בשבילם".
יש משהו בתחושת העבדות המודרנית הזו, אבל שוב נשלחים חיצי התוכחה בכיוון הלא נכון – אל הילדים. למען האמת, די ברור איך הם מושכים את אש הביקורת הסמויה שלנו: מצד אחד, הם גוזלים נתח נכבד משעות הפנאי שלנו ומתקציב המשפחה השברירי ממילא.
מצד שני, חוסר הידע הבולט שלהם בשיווק עצמי עובד לרעתם – במקום שיבואו בנימה אמפתית ויאמרו לנו "הורי מולידי – אסיר תודה אני על כל המאמצים שעושים שניכם לגדלני כיאות, הערכתי גואה נוכח היותכם מציבי גבולות נבונים, ואי לכך גמרתי בליבי להפסיק להטרידכם בזוטות כגון צעצועים, ארטיקים, בילויים ושאר מיני מתיקה. גשו לכם אל שנת הצהריים שלכם, ואני אדיח את הכלים ואמרק את כירת הגז ללא רבב". במקום זאת, הם מבקשים ותובעים עוד מותג, עוד פינוק, עוד דקה של שלווה הורית נחוצה כל כך.
עמיתי היקרים להורות, אני מסכים אתכם על כך שחייכם נשלטים יותר מדי בידי כוחות חיצוניים, אבל הפרעונים האמיתיים שרודים בכם אינם המלאכים הקטנים, אלא שלושת פרשי הרוע החדשים, שהופכים לא אחת את חייכם לבניית פירמידה סיזיפית ומתישה. הרי הם לפניכם:
א. אנחנו עבדים לתרבות הצריכה!
"דברים שהינם בבעלותך, בסופו של דבר הופכים לבעלים שלך", היגג בראד פיט האליל בסרט החינוכי "מועדון קרב". מדויק ואכזרי. חשבונות סלולריים תופחים והולכים, חבילות ערוצים תפורות אישית, מיני מזון ומשקה הארוזים למשעי ומכילים סט אופנתי של ויטמינים, בגדים וצעצועים מוכתמים בדמויותיהם של גיבורי תרבות החרטא ועוד ועוד – אט אט הופך לו זרזיף המזומנים מכיסנו לנהר שוצף, חורים נפערים בתקציב ובנשמה, ואנחנו עובדים שעות על גבי שעות כדי להצליח לתחוב אצבע הורית קטנה בפירצת האוברדרפט.
אלפי גירויים, נקודות אור, כתוביות בתחתית המסך ומעליו, סיסמאות וצלילי רינגטונים, טרוטונים ובשורות ווקאליות שמצייצות בכל שניה לעדכננו שעוד חברה מסחרית שלחה לנו SMS, ועוד פירמה של אימון אישי מציפה לנו את המייל כיוון שעלתה במפתיע על התשובה לכל בעיותינו. די!
הפגזת קשב, רבותי. מכיוון שכל המחשבות הכי עמוקות שלך ראשיתן בהפניית תשומת הלב פנימה, בעידן המידע, אתה חייב לפנות ערימות ענק של מידע זבל לפני שתוכל לשבת עם עצמך חמש דקות בשקט ולחשוב – "מה קורה פה? לאיפה החיים שלנו הולכים? זה מה שרצינו?" (אגב, פיסקה זו מוגשת בחסות "וירטו-צ'פחה" – יצרנית אמצעי חינוך דיגיטליים לריסון הילד ההיפראקטיבי...)
ב. אנחנו עבדים למילה "אני"
הגשמה עצמית. צמיחה אישית. ואללה יופי. תסלחו לי, אבל לא אחת הביטויים הבאמת יפים הללו הנם שם קוד לקבוצה ענקית של אינדיבידואלים שמאוננת על עצמה, מנסה למקסם את הסיפוק העצמי שלה, ועומדת מול תהומות הריק הקיומי. מדוע? כי הכול מגיע לנו בעידן הנוכחי. אסור לנו חלילה להתפשר – אנחנו נקבל את השירות הכי מהיר, נתאים לעצמנו את מסלול הקריירה הכי מפנק, ונפזם קשקושי עידן חדש על חופש הבחירה שלנו. חבל רק שחופש הבחירה הזה מתבטא בעיקר ביכולת לברור בין מאתיים ערוצי ג'אנק בטלויזיה.
אבל אבוי, מיהם הקשקשנים הקטנים האלה שסביבנו, שמנסים לתבוע את תשומת לבנו ומשאבינו? שקט זאטוטים! אבא עובד!
אנשים חכמים ממני אמרו כבר לפני שנים רבות שחופש בחירה אמיתי בא אך ורק מתוך קבלה של המגבלות המציאותיות. אנחנו יותר מדי משחקים באלוהים, ידידי. משפחות מתפרקות במימדים קטסטרופליים, תינוקות מושלכים לזרועותיהם של שמרטפים אלקטרוניים ואנחנו עולים על המכונית, סוחטים את הדוושה בדרך לייצר עוד עיסקה, עוד מכירה, מחליפים את המחויבות המשפחתית בעבדות לבוס.
וכיצד ניסח זאת רבנו ברי סחרוף? "כולנו עבדים אפילו / שיש לנו כזה כאילו / פותחים פה גדול / ומחכים לעונג הבא".
ג. אנחנו עבדים נרצעים לאשמה!
פיספסת את חגיגת החנוכה בגן. הבטחת לקחת אותו היום לגלידה – ולא הספקת. אמרת שכשתחזור מהעבודה תספר לו סיפור, אבל הוא כבר נרדם. סיפורים שונים של הורות ישראלית, וסיום אחד להם – אתה מתכנן כבר איך לפצות אותו.
הורה יקר, תן לי לספר לך משהו על עצמי. אני אדם לא מושלם, ואני מייעד את הטורים שלי להורים לא מושלמים. תקלות, בלת"מים, כשלים בתכנון ולעיתים סתם פדיחות הנובעות מהיעדר תשומת לב – כולם חלק אינטגרלי מהקיום שלנו. משימת העל שלנו היא לא לתכנן את אסטרטגיות הפיצוי המושלמות ולהניח פלסטר אחר פלסטר על דמעות האכזבה של הילד. השליחות שלנו היא אחרת – אנחנו חייבים לטעת בילד אופטימיות והתלהבות ונכונות להתאמץ על אף היותו של העולם הזה בלתי צפוי ומאכזב לעיתים.
וצעד ראשון בדרך הוא להניח את האשמה בעדינות בצד. הילד שלך לא צריך אותך אשם. הוא זקוק להורה בטוח בדרכו, שיכול לחיות עם תקלות רגעיות בלי להפוך אותם לקרקס של ייסורי מצפון. למד אותו שלא לכל תסכול יהיה תיקון. למד אותו שלעיתים הדרך להתגבר על זה היא פשוט... להתגבר על זה. בעט לעזאזל את המסר הטלויזיוני המופרך של "הפי אנד" בכל תסריט, והחלף אותו בחוכמת הבאסטות הקדומה – זה מה יש, ועם זה ננצח.
שיהיה חג שמח, יצירתי, טעים, משפחתי וחם. בשבוע הבא ניתן מדריך הישרדות לחול המועד. תיהנו.
- גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
