שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    השמאל איבד את זה
    בלהט החלוקה הפוליטית על סמך זיקה לשטחים, נשתכחה מאנשי השמאל מחוייבותם לסולידריות. הם נתנו יד להפרטת כל המוסדות האפשריים ולקפיטליזם שפושה בכל

    מספידיו של השמאל הישראלי רבים המה. ועולים על כולם השמאלנים עצמם, אלא שההספד - טרם זמנו. איך אפשר להספיד משהו או מישהו שספק אם אי-פעם נולד?

     

    במסגרת המהפכה הציונית המושתתת על זכות השיבה של היהודים למולדתם ההיסטורית, ניגפה ההכרה המעמדית מפני הנרטיב הלאומי, ניגפה לאורך כל הדרך. כמו אמרה הציונות לשמאל "שב בצד ושתוק! אין זמן עכשיו לערכים אוניברסאליים כמו סולידריות ואחריות". המדינה הינה תכלית הכל ושהפרט יירקב בשקט.

     

    זה מוזר, משום שהאתוס הציוני דווקא ינק את ערכיו מבאר השמאל הסוציאליסטית. מחזונם של נביאי ישראל. ירמיהו, ישעיהו ועמוס (גם אליהו היה איתם), הסוציאליסטים של הזמן ההוא, שהטיפו לצדק, צדק ו-"לא תעשוק" ו"פרות הבשן". אבל אתוס לחוד ומעשה לחוד.

     

    60 שנה אחרי אין שום דמיון בין המדינה שרצינו לזו שקיבלנו. לא אור לגויים, לא פרוז'קטור, לא פנס ולא וינקר. בת 60 ועדיין מתלבטת בזהותה המינית. המדינה היא - האחראית לאזרחיה? או חברת אחְזקות שאזרחיה הם עבורה עול כלכלי קשה מנשוא? ישראל הינה חברה מכוערת בה מי שידו אינה משגת כסף לתרופה מות ימות. בה תתייגע מורה 25 שנים כדי להביא הביתה את שכרו של מנכ"ל בנק בחודש אחד, בה עיצוב השיער של משפחת נתניהו יקר משדרוג עגלת הנכים של ילדי סימה רווח מאשקלון.

     

    היכן ומתי חרבה באר השמאל הסוציאליסטית, ממנה ינק האתוס הציוני? היכן ומתי חרבה באר המשאלות לסולידריות ולמולדת שבאה כדי לתת ולא כדי לקחת? באר האהבה האדירה לארץ ישראל, כל-כך אדירה עד שהיא מסוגלת להסתפק רק בחלק ממנה. אך כדי להתחקות אחרי באר השמאל עדיף אולי לשאול את השאלה הבלתי נמנעת: מה היה קורה אילו מלחמת ששת הימים לא התרחשה מעולם? היכן היתה היום באר השמאל הישראלי? החרבה היתה? אם שופעת?

     

    לעולם לא נדע, כי מלחמת 67' אכן התרחשה וגם הגדירה מחדש את השדה הפוליטי. בעגה העממית: שמאל = נגד שטחים, ימין = בעד שטחים. השמאל נטל את הדגל וקיבל על עצמו התוויה זו כחד נס, אגב השמטת דגליו האחרים. כך לצד המאבק נגד הכיבוש (תנאי הכרחי להגדרתו של שמאל, אך לגמרי לא מספיק) והעברת הבעלות על ארץ ישראל לשני עמים, נשתכח המאבק לבעלות על המדינה ואחזקתה בידי רוב אזרחיה.

     

    אי-לידתו של השמאל הישראלי ארעה באופן פרדוקסלי דווקא ב-67', בתוך אנומליה הגדרתית האופיינית לישראל, ולישראל בלבד.

     

    אנומליה שמאופיינת בכך שבשורה התחתונה, עמרי פדן, הבעלים של מקדונלדס-ישראל, ידוע בציבור כאיש שמאל. זאת ועוד, שמאלני הדמי בדמות אנשי תנועת העבודה היו למוסריו הבולטים של האינטרס הלאומי והאזרחי, לידי בעליה העכשויים של המדינה - הבנקים, חברות הביטוח, כרישי הנדל"ן וסרסורי כח האדם. הם לא שמו סכר מפני ההפרטה לדעת של החברה הישראלית, לא קיר מגן מפני ריסוק חישוקי הסולידריות והאחריות של מדינה לאזרחיה.

     

    השבת המדינה אל בעליה החוקיים, הלא הם אזרחיה, הוא התפקיד הראשון במעלה לשמאל האמיתי שחייב להיוולד עכשיו, בשנה ה-60 ובדקה ה-90. שמאל של "חשמלאים" ההופך פאזות בחברה שבה פחות ופחות אזרחים מקבלים יותר ויותר, ויותר ויותר אזרחים מקבלים פחות ופחות.

     

    שמאל שיוכל לעצור את הפיכתה של ישראל לאמריקה מפלסטיק, ולבלום קפיטליזם אוליגארכי מצחין עם תסמינים של שטייטל בגליציה של סוף המאה ה-19, חברה בה החמלה מושלת, ולא הזכות.

     

    שמאל שאינו צועד עוד כבעבר לפני המחנה וממרק מצפונו, אלא בתוך המחנה ונוגע בכתפם של האנשים, שמנהיגיו מספיק חלשים להרגיש ומספיק חזקים להתמודד.

     

    שמאל פטריוטי, חף מאנכרוניזם, המביט אחורה אל האתוס הציוני ומשיב לישראלים את התקווה, את תחושת הבית, את ההבטחה הגדולה של חברת המופת וחזון הנביאים.

     

    עכשיו יאמר כל מי שהמשך קיומה של המדינה הזו יקר בעיניו ומחפש לו צידוק: קום התנערה – מעם למעמד. כי בניגוד למה שחושבים, אין חיה כזו "טרום-ציונות או פוסט-ציונות". הציונות, אתם יודעים... הציונות היא כמו קוסקוס - מה שתשימו בה זה מה שתהיה.

     

    אילן גילאון, חבר מרצ

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים