נס מתמשך

ברביעי בערב הגיעה הקופסה השחורה-אדומה עם האקדח המעשן עליה - המארז החדש והשלם של כל פרקי "הסופרנוס". כל הסדרה, מההתחלה ועד הסוף, כולל בונוסים. על הקופסה יש ציטוט, אחד ממיליוני הסופרלטיבים שנשפכו על הסדרה הזאת: "אחד מההישגים הגדולים של הטלוויזיה המודרנית בסיפורת דרמטית". למה "אחד מ..." כשאפשר וצריך לומר - ההישג הכי גדול.

זה עניין מאוד אינדיבידואלי מה בן אדם מרגיש כשהוא מחזיק בידיו יצירת מופת. אני שמתי את הקופסה על הראש וניתרתי ללא שליטה ברחבי הבית כחסיד ברסלב על ספידים בשושן פורים. הבן הגדול, שאמור היה לעלות לתורה למחרת, יצא מהחדר לשמע הצהלות הלא רצוניות במסדרון.

"הסופרנוס". הם גם קצת המשפחה של דרור 

"אבא מה קורה? מה יש לך על הראש?" שאל. אספתי את עצמי, הרצנתי וירדתי מהספה. הבנתי שאני צריך להסביר. הילד נראה מודאג. זה לא משהו שהוא צריך להתעסק איתו, הבריאות הנפשית של אבא, יום לפני בר המצווה. "שב", אמרתי בסמכותיות. את הקופסה הנחתי בינינו. "זאת", אמרתי לו, "מזכרת נצח מאנשים שהיו חלק מהחיים של אבא שלך בשבע השנים האחרונות. ואנחנו לא צריכים עכשיו שום טובות מערוץ 3 או מ-yes או מכל ספריית וידיאו מחורבנת. יש לנו את זה בבית. מתי שנרצה. בכל פעם שנתגעגע". הרמתי את המכסה ושלפתי באופן אקראי מהמארזים הקטנים דיוידי אחר דיוידי, מהעונה הראשונה ועד הסוף.

הראיתי לו מי זה מי בתמונות על העטיפה, טוני, כרמלה, מדו, אי ג'יי, כריס, פולי, בובי בקלה, ביג פוסי, ג'וני סאק, ריצ'י אפריל, כולם. סיפרתי לו על הסופרנוס. כנער שבולע טלוויזיה מכל הסוגים ובכל הרמות, ויודע להגיד לי כשאנחנו יוצאים מסרט: "אבא, התסריט הזה היה מופרך לגמרי" ולנתח באופן בהיר למה הוא נהנה או לא נהנה, הרגשתי שאין לי בעיה להסביר לו את גדולת הסופרנוס. בדיעבד, בפעם הראשונה אחרי שבע שנים, גם הסברתי את זה לעצמי.

צ'ייס. זה כל הסיפור

יש שכר ועונש בלהיות דמות בסדרה מצליחה. מצד אחד, יש לך אורך נשימה אחר כשאתה משחק מישהו במשך כמה שנים. מצד שני, מה שבדרך כלל קורה, זה שאם העונה הראשונה הצליחה אז הגוף המשדר יחליט על המשך ואז יישבו אנשים ויימשיכו להחיות עלילות ואנשים. העבודה מתחלקת בדרך כלל בין תסריטאים או במאים, כולם מוכשרים בצורה זו או אחרת וכולם מאוד יצירתיים.

אבל אם אין עורך תסריט חזק או במאי-על שרואה ומכוון את הכל, אין מי שישים גבולות, שיטווה קו עלילתי כללי ומהלכים רגשיים של כל הדמויות שינבעו ממה שעבר עליהן כבר, ומה שמגיע למסך בסוף לוקה בחסר, במקרה הטוב. או פשוט לא טוב, במקרה הלא טוב.

טוני. הרבה יותר מרק שחקן 

כל זה נאמר בגלל איש אחד, הנאשם המרכזי, החשוד המיידי, בגדולתה של הסופרנוס, האיש שהמציא אותה, מר דיוויד צ'ייס. זה מה שקורה כשחזון, כישרון, חוכמה והומור, ושום כוונה להתפשר על אף אחד מאלה, מגולמים באדם אחד. בגלל החזון נטול הפשרות של אבא צ'ייס, נשמרה אחדות מדהימה ונדירה בעולמן הפנימי של הדמויות, ששמרה על אמינות וכוח דרמטי שמעולם לא הופר, לא אכזב. במובן הזה, ההישג של הסופרנוס הוא חסר תקדים. לא תפסתי אותם על חם אף פעם. כשמחוסלת דמות מרכזית, אתה עומד בסלון וצורח "לאאאאא!!!" ואז עולות הכותרות והכל שוקע, ואתה מבין, שכן, שבסיטואציה הספציפית הזאת, במקום הזה של העלילה, בחוקים של העולם שלהם, זה מה שהיה צריך לקרות. אהבתם את הדמות הזאת? יופי. הלאה.

מלבד צ'ייס, עוד יש ארבעה תסריטאים: טרנס ווינטר, מת'יו ווינר, דיאן פרולוב ואנדרו שניידר. מה תסריטאים? גיבורים. חסידי אומות עולם. למה? כי הסופרנוס, מעבר לכל, חצתה את כל הגבולות, את כל החוקים של הטלוויזיה, של כתיבת תסריט, של תהליך, של התפתחות של דמות בתוך סידרה, ושל משחק.

בית ספר למשחק

שנדבר רגע על ליהוק? אפרופו שבירת חוקים. התעוזה מתחילה כבר כאן. לקחת את סטיבי ואן זאנט, הגיטריסט האגדי, ממייסדי ה"אי סטריט בנד" של ספרינגסטין ולהציב אותו בתפקיד סילביו דנטה, יד ימינו של טוני. לוקח לך פרק, שניים, לגמור לשאול איפה הבנדנה ומה זה הפאה הזאת ואתה שוכח כי הוא פשוט נהדר, "הקונסוליירי".

זוכים באמי (צילום: איי פי) 

מה אומר שלא נאמר כבר על השחקנים האלה? אפשר לדבר על כולם, כולל תפקידי אורח בלתי נשכחים. ליביה סופרנו, (ננסי מרצ'נד שנפטרה ב-2000) אימא של טוני, המשיכה לחיות בנשמה של הסדרה, היתה נוכחת לחלוטין, כאילו עדיין היתה שם. דומיניק צ'יאניס המופלא, שמגלם את ג'וניור סופרנו, הפחיד והצחיק אותי בו זמנית עד לסצנות האחרונות שלו בבית החולים לחולי נפש. פשוט בית ספר למשחק.

אבל לפני כולם, טוני וכרמלה. ג'יימס גנדולפיני ואידי פאלקו הנדירים והנהדרים. גנדולפיני ופאלקו הגדירו מחדש את המושג כימיה. הם פשוט הרסו אותי. בסצנות שלהם במיוחד הייתי מאוד מעצבן את אשתי כי הייתי עוצר תמיד את הסצנה ומחזיר לאחור כדי לראות שוב. השקרים הקטנים והגדולים, האהבה והקירבה האמיתית, והריבים המטורפים, לא זכור לי עוד זוג טלוויזיוני ששיקף את כל קשת זוגיות רבת השנים בכזו אינטימיות, בכזו עוצמה, בכזו אמת.

על כרמלה העידה פעם פאלקו בראיון: "אני כבר מכירה אותה. לא צריכה לחשוב מי הדמות הזאת ומה מניע אותה. רק צריך לשים את הצפרניים המלאכותיות ואני בדמות". פאלקו, (ליהוק של צ'ייס, אלא מי?) הגיעה לסופרנוס אחרי 15 שנות מלצרות וגיחות קטנות אצל וודי אלן ב"קליעים מעל ברודוויי" ו"אוז". היא השחקנית האמריקאית היחידה בהיסטוריה שזכתה על תפקידה בסופרנוס בכל פרס טלוויזיה אפשרי בשנה אחת: אמי, גלובוס הזהב ופרס איגוד שחקני המסך האמריקאי.

"אני ממעמד הפועלים של השחקנים", היא אומרת, "ההצלחה מוזרה לי, אני לא בנויה לכל הדברים שבאים מסביב לה. הקטעים הנוצצים, הפרמיירות הראיונות". וכמה לא מפתיע שהפרטנר שלה, קורץ מאותו חומר. "אני שחקן", אמר פעם גנדולפיני לעיתונאי שחפר יותר מדי, "אני עושה את העבודה שלי והולך הביתה. למה אתה רוצה לדעת עלי יותר? אתה לא תשאל נהג משאית על העבודה שלו, נכון?"

מי שראה אותו מתפתל ונבוך ב"סטודיו למשחק" מול שאלות המנחה, יודע כמה האיש באמת מתכוון למה שהוא אומר. בינואר השנה פורסם שהוא עומד לגלם את ארנסט המינגווי בסרט חדש שמביים פיליפ קאופמן ("הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"), אם חששתם שמעכשיו הוא יהיה רק מאפיוזו. לפני כן הוא כבר סיים סרט עם ספייק ג'ונס ומתכונן לצילומי סרט חדש עם הספייק הוותיק יותר, לי. 

סיפור שהוא חיים שלמים

בתוספות המיוחדות של הדיוידי האחרון שעוסק במוזיקה של הסופרנוס, אפשר לראות את צ'ייס. תקשיבו לו מדבר ותבינו למה הסדרה הזאת היתה כמו שהיתה. הבן אדם, נוסף לכל, גם אנציקלופדיה מהלכת של מוזיקה, מילות השירים שהתנגנו ברקע של הסצנות הן מבחינתו צורה נוספת של דיאלוג. הוא התעקש לא להביא מלחין לסדרה, לא רצה שהמוזיקה תגיד לצופים מה להרגיש. בתוספת חביבה נוספת יש מאחורי הקלעים של סרט האימה נוטף הדם של כריס. זו בדיחה קצת ארוכה מדי לטעמי אבל מה שנחמד שם זה שכרמיין ("המפיק") וכריס לא יוצאים מהדמות שלהם בסדרה.

לאורך כל הדרך, בסלון אצלי בבית, כשהכותרות עלו על פרק נוסף, נשארתי

תמיד עם תחושה חזקה וחד פעמית שכל מה שקורה לאנשים שם, זה לא בגלל שהתסריטאים נגנבו על משהו אלא יש כאן ניתוח מעמיק, התבוננות אובייקטיבית בנשמות של אנשים ואיך בני אדם מתנהלים. והם לא הפסיקו להפתיע אותי, הם הצחיקו אותי כמו ששום "סיינפלד" לא הצחיק אותי. כי הם היו הדבר הכי קרוב לחיים שראיתי בטלוויזיה.

משום כך היתה הסופרנוס נס מתמשך. בשל כישרונם המופלא של כל יוצריה לעצב עלילה, דמויות ועולם סגור ומנומק. הסופרנוס חיו את חייהם. אנחנו הבטנו בהם מרותקים. 86 פרקים בחתיכות של 50 דקות שהצטברו לסיפור שהוא חיים שלמים. כשכל זה מגיע באצטלה של סידרה על מאפיונרים ממוצא איטלקי בניו ג'רזי, זאת כבר כמעט גאונות, לא?

דיברתי הרבה. עד שנגמר לי. הבן לא אמר הרבה. המהם "אהה", נכנס לחדרו. אשמה אחזתני. טחנתי לילד את המוח על מאפיונרים איטלקיים במקום שילמד יהדות. קצת לפני חצות כולם ישנו כבר, אני התעקשתי לגמור איזה פרק מספר, הוא בא לסלון, בזוית העין ראיתי אותו מביט בקופסה האדומה-שחורה שעמדה נוצצת על השולחן. "אבא, אפשר לראות איזה פרק מזה?" הגנדולפיני שבי רצה לצרוח: "ודאי ג'וניור שלי!" אבל אז עלו לי סדרה של יריות בראש ותמונות חד משמעיות מדי ממועדון "באדה בינג", והפולני האחראי שבי שמע את עצמו אומר: "עוד לא מאמי, עוד לא. אבל אתה תראה. אתה תראה את זה. אני מבטיח לך".