הטרגדיה של הצודקים

בעז גאון לא הופתע לגלות שהמפגינים בשבוע שעבר מחוץ לאולם החזרות של "השיבה לחיפה", לא קראו את הנובלה של עסאן כנפאני, עליה מבוסס המחזה שמחזיר זוג פלסטינים, ממגורשי 48', לחיפה, בחיפוש אחרי הבן שהשאירו מאחור. "אולי זה לא מקרי שהם לא קראו את הסיפור המקורי. אולי היה להם נוח להציג תמונת מצב מסוימת", הוא אומר. שנים הוא מסתובב עם הסיפור של כנפאני בראש, אולי הסיפור שמתמצת בצורה הטובה ביותר את ליבת הסכסוך ומבהיר את היקף הטרגדיה במציאות שבה כולם צודקים. "דרמה זה מפגש של שני רצונות מנוגדים כששניהם חסרי זדון", הוא אומר, "אחרת אין קונפליקט".

מה שנכון לתיאטרון, נכון לחיים. הילד שאבד במהלך אותו לילה, שהוביל לכינונה של מדינת ישראל ולהפיכתם של מאות אלפים לפליטים, הוא סלע המחלוקת, אבל גם מה שמחבר בין הצדדים. הוא קרוע בין שני עולמות שבורים. מהצד האחד - הוריו הביולוגים שגורשו מאדמתם. מהצד השני - הוריו המאמצים שגורשו מאדמת אירופה, שם השאירו חיים מרוסקים וילד שנרצח על ידי הנאצים. דיכוטומיה מרגיזה, מקוממת, מעוררת מחשבה.

מפגש שמקבץ לתוכו את ליבת הסכסוך (צילום: מרב יודילוביץ')

אני שואלת את גאון אם בעיבוד וההרחבה של הסיפור שכתב כנפאני אין ניכוס, שכן ירצה או לא ירצה, הוא נכתב מתוך זווית הראייה הישראלית. "בכל מקרה, כשאתה כותב עיבוד, ישנה שאלת הניכוס", הוא עונה, "מעצם מהות המעשה, אתה לוקח יצירה של מישהו אחר ומעביר אותה בפילטרים שלך למדיום אחר".

משאלות פוליטיות ישירות הוא חומק, מחזיר את הדיון לתיאטרון. כי כמו שפינטר אמר: "בתיאטרון הכל פוליטי". אין לו שום כוונה להתווכח עם פינטר. למרות זאת, הוא מודה שבמהלך הכתיבה עמדה מול עיניו העובדה שמדובר בטקסט שצריך לנהוג בו ברגישות יתרה. "הטיפול היה מאד רגיש וזהיר, ומצד שני מודע למי שאני. אולי בגלל זה, לקח לו שנים להתגבש", הוא אומר, "הטקסט עבר לא רק דרך הפילטר שלי, אלא גם דרך הפילטרים של הבמאי והשחקנים ששיחקו תפקיד נכבד בעיבוד. הזהירות נבעה מכך שהטקסט הזה יורד לשורש הסכסוך שבתוכו אנחנו חיים ומבטא קולות שהם לא המקום שממנו אני יוצא".

מנקודת מוצא זו נדמה שהדיכוטומיה מתקיימת לא רק בתוך סיפור העלילה אלא במובן מסוים גם מחוצה לו. "כמו שכנפאני עשה ניסיון אמיץ לבטא את הכאב היהודי, למרות שלא היה יהודי והוריו לא נספו בשואה, אני מקווה שעשיתי ניסיון אמיץ לא פחות לבטא את כאביו של הצד השני", אומר גאון, "התוצאה מביאה לבמה את הטרגדיה של שתי המשפחות, שנקלעו לסיטואציה פוליטית בלתי אפשרית".

"רגע נטול מילים, כמו המצב שבו האירועים וההיסטוריה מעפילים על כל מה שאפשר לומר"

ספרים שעוסקים בסכסוך יש לא מעט, אבל מה שהביא את גאון לבחור דווקא בטקסט של כנאפני כחומר גלם למחזה, היתה הסצנה שמפגישה לראשונה בין הילד, שגדל והפך לחייל, להוריו הביולוגיים. "הכניסה הזו של דב, היא אחת הכניסות התיאטרליות והמטלטלות ביותר שנתקלתי בהם בכל מדיום ספרותי שקראתי", הוא אומר, "זו כניסה שמותירה אותך נטול מילים ולגופו של סכסוך מבהירה את הפער שבין היכולת להפוך מצב למילים לבין המציאות שמותירה אותך נטול מילים ואף על פי כן מחייבת אותך להמשיך ולתקשר. השאלה המרתקת היא מה אומרים בסיטואציה שבה האירועים וההיסטוריה מעפילים על כל מה שאי פעם תצליח לומר. זה המקום ששאב אותי פנימה – הקרב בין השפה למציאות, בין לנהל תקשורת לבין להרים ידיים. אני מאמין שיש צורך לשלוח ידיים מעבר למחסום השתיקה וכנפאני מצא דימוי כל כך קולע שבו הכל קשור להכל. אתה מדבר על המחזה ושומע את עצמך מדבר על החיים. אתה מדבר עם השחקנים ושומע אותם אומרים משפטים שהדמויות יכולות היו לומר. הזהות בין הדימוי למציאות מטלטל. רעדה לי היד כשכתבתי את המחזה. רעדה לי היד כשכתבתי את המונולוג של מרים בתור בן לפליטה שהגיעה מיוון מחוסרת כל וקיבלה בית. זו אמא שלי".

מתוך ההצגה 

רוזינה קמבוס, שמגלמת את דמותה של מרים, ניצולת השואה שאימצה וגידלה את בנם של הזוג הפלסטיני, מזדהה בקלות עם התפקיד. "הילד הזה הוא כמו האדמה שלנו. היא נלחמת עליו כמו שאנחנו נלחמים בכדי לשמור על הארץ הזו שקיבלנו. באנו לפה, זה לא היה עזוב. היו לאדמה הזו הורים ואנחנו ביקשנו לאמץ אותה ושהיא תאמץ אותנו וזה לא פשוט", אומרת קמבוס, "אני לא חיה עם רגשות אשם, אני לא חושבת שקיומי פה לא מוצדק וגם מרים היא כזאת". קמבוס היתה רוצה שאנשים שיצאו מההצגה יבינו את המורכבות. "אין כאן אמת אחידה. יש כאן שתי אמיתות של שני עמים שנלחמים על דבר אהוב ויקר. במחזה זה הילד. בחיים זו האדמה".

עוואד. "כל אחד רוצה שיכירו בהיסטוריה שלו"

לדברי מירה עוואד, שמגלמת את דמותה של סאפייה, האם הביולוגית, כל התסבוכות והכאבים נפגשים על הבמה. "לפני הכיבוש, יש כאן התמודדות של אמא עם תחושת אשמה עצומה, על כך שהיא נטשה את התינוק שלה", היא אומרת ומעוררת מחשבות על מטאפורה שמופיעה לא מעט בשיריו של מחמוד דרוויש, על המולדת כאישה אהובה ונעזבת. "סאפייה עזבה את חיפה בניגוד לרצונה. היא נסחפה בים של אנשים לנמל. כל הדרכים היו חסומות וסעיד, בעלה, נלחם בכרמל ולא הצליח להגיע הביתה. הילד נשאר מאחור. אם זה סיפור מדויק או לא, זה לא חשוב.

אני מאמינה שלאדם חשובה יותר ההכרה מאשר רכוש, אדמה או כסף. כל אחד רוצה שיכירו בהיסטוריה שלו והגיע הזמן שנדבר על זה. יש מכחישי שואה ויש מכחישי 48', אבל האנשים עוד חיים, העדויות קיימות. לי עצמי יש משפחה שמצאה את עצמה מחוץ לגבולות ישראל. אני לא יודעת אם הם רוצים לחזור או לא וזה לא חשוב. אני שמחה שההצגה הזו עולה על הבמה המרכזית של הקאמרי, כי יש לזה כוח ולו רק בהיקף האנשים שיחשפו לנושא הזה שהוא כאוב וטעון. צריך לדבר על זה".

נורמן עיסא, שמגלם את דמותו של סעיד, מקווה שההצגה תשכנע לא רק את המשוכנעים. "אני רוצה שהקהל היהודי ישמע את הסיפור הזה. שיכיר את הסופר הזה. שיידע שיש כאן עוד עם שחי קרוב ושהגיע הזמן שנכיר", הוא אומר. סעיד קרוב לליבו. "הוא מזכיר לי את אבא שלי, את הדודים שלי. הוא לא רחוק ממני. כמו כל אבא במגזר הערבי, הוא איש משפחה, אחראי, זה שבלעדיו לא קורה שום דבר. מעצבן אותו שעשו מהילד שלו חנון, ששותה תה במקום לשתות קפה. זה סעיד", הוא אומר. בהצגה הוא מתחבק עם האבא המאמץ, (השחקן נסים זוהר). בחיים זה עוד לא קורה. "במקום להתקדם קדימה, ללכת הלאה, שני הצדדים תקועים בהיסטוריה", אומר עיסא.

למרות שעל פניו קשה להאמין שטיפול בטקסט שכולו שדה מוקשים, יכול לדלג מעל לקלישאות, נדמה שבעז גאון בעבודה משותפת עם צוות השחקנים והיוצרים ובכלל זה הבמאי, סיני פתר, הצליח לעשות את זה. "התעקשנו לסלק את הסימבוליזם מהבמה, למרות שברור לנו שהוא קיים", אומר פתר, "אי אפשר לשחק סימבולים או לביים אותם אז אנחנו מפרקים כל רגע ורגע".