פרידה: חיי מתנפצים לאינספור רסיסים קטנטנים
אני לא יכול יותר להחזיק את זה בפנים. אני בוכה. זה לא בכי של נפגעתי, לא בכי של כואב. זה בכי של אֶבל על מה שאני הולך לוותר עליו הלילה. אֶבל על המשפחה שרציתי לתת להם ולא הצלחתי, על מה שבאותו הרגע ראיתי ככישלון הגדול בחיי
המיטה קרה מדי בשבילי. אני לא יכול לשאת את הלבד, את חוסר האונים. לא יכול להימצא בחדר המחורבן הזה. הכעס, הטינה, השנאה העצמית, האגו. לא יכול להיות פה. אני לוקח את השמיכה והכרית וגורר אותן אחרי לחדר העבודה. הולך לגרור את הפוטון המחורבן מהמחסן, כבד הבן-זונה, זורק אותו על הרצפה של חדר העבודה, נשכב בלי סדין מתחת לשמיכה, עוצם עיניים ומנסה לעבוד על עצמי ללא הצלחה יתרה.
הדלת נפתחת. גוף קטן נכנס איתי מתחת לשמיכה, נצמד אלי בחוזקה. אני שומע אותו בוכה בשקט. תמיד מספרים שילדים חושבים שזה בגללם. מסכן, מה הוא מבין, עוד לא גיל בית ספר. אני מחבק אותו חזק, מבטיח לו שאני אוהב אותו, מנסה לספוג ממנו את הכאב. לרגע, אני שומע בכי של עוד ילד. מחכה עשר שניות בתקווה שהקטן יחזור לישון. חוץ מהרעידות האילמות של הגוף הקטן לצידי, שוררת דממת אלחוט.
אני לא יכול יותר להחזיק את זה בפנים. אני בוכה. זה לא בכי של נפגעתי, לא בכי של כואב. זה בכי של אֶבל, אֶבל על מה שאני יודע שאני הולך לוותר עליו הלילה. אֶבל על המשפחה שרציתי לתת להם ושלא הצלחתי, על מה שבאותו הרגע אני רואה ככישלון הגדול בחיי.
לוקח לי 30 דקות של התעסקות, מלוות בוויתור על כמה חתיכות עור לא חיוניות, כדי להוריד את הטבעת המחורבנת. אני מניח אותה על המכתבה.
עוצם עיניים. חיי מתנפצים לאינספור רסיסים קטנטנים, כמו ויטרינה שספגה גל הדף של פיצוץ. ריקנות. אני מרגיש כמו ניאו בסימולציה של המטריקס, רק במקום כלום לבן סביב ניאו, הכלום שלי שחור. תמיד דופקים את הרוסים.
בפעם הראשונה בשלושה וקצת העשורים לחיי, הסטארטר של המחשבה הרציונלית יושב שם כמו בלוק בטון ומסרב להתניע. אני לא מצליח להתרכז. הגוף הקטן לצידי תקוע לי כמו סכין בנפש, מקור אינסופי לאשמה וצער שמשתקים כל התחלה של מחשבה קוהרנטית. תמונה של אחיו, זאטוט חייכן, סקרן ואוהב בן שנתיים, קורעת את המצפון שלי עם החיוך התמים שלו עוד יותר. בגידה. בגדתי בהם. בא לי להקיא. רע לי כמו שלא היה לי רע מעולם.
נצח. נצח אינסופי. ואז חושך.
אור. בני עדיין צמוד אלי, ישן. והיא טרם חזרה.
נקודת מפנה אפס - החלטה.
חלקיק שנייה אחרי, שאגה של הסטארטר מתעורר לחיים. המוח התניע. אדרנלין. חמ"ל החירום מוקם תוך שניות. פותחים שולחן, זורקים מפה. טקטיקה קודם, אסטרטגיה אחר כך. המטכ"ל הושמד. אנחנו מה שנשאר. קונסולידציה. נסיגה מיידית. מצבת כוחות זמינים. אומדן נכסים. הגדרת יעדים מיידיים. הערכת נזקים יכולה לחכות.
היא חוזרת. מקבלת את הטבעת במסלול בליסטי, עם הסבר בן מילה אחת. 30 דקות מאוחר יותר יש לי חשבון בנק נפרד.
אני מתבייש מדי להתקרב לילדים
לוגיסטיקה. אני מבצר את עצמי בחדר. מחשב. אינטרנט. קצת אוכל. יומיים אני לא יוצא משם, למעט לשרותים. סידורים, מחקר ועוד מחקר. אני מתבייש מדי להתקרב לילדים. כמו להסתכל בעיניים לאמא שהרגת את הילד שלה בתאונת דרכים. אני פשוט לא יכול, זה גדול עלי. מרגיש כאילו אני לא ראוי לנשום את האוויר שהם נושמים. איתה אני סתם לא צריך מגע כרגע, הסחה, בזבוז משאבים יקרים. המגע היחיד הוא הסבר תקיף שחדר העבודה, שבעה מטרים מרובעים, הוא טריטוריה שלי. גבול ממוקש, אנשים עם רובים. אם היא לא יכולה להימנע מלהיכנס, אני עף בו ברגע.
בו ברגע מגיע כעבור יום, כשהיא מתפרצת דרך הדלת בדרישות. האסימון שלה טרם נפל. פקלאות על הכתפיים. זזים.
חשבתי שיש לי מקום לגור, אבל הדירה יורדת מהפרק. זוג חברים מהסוג הנדיר ביותר מזמין אותי להיזרק אצלו. שלושה תיקים. שני מחשבים ניידים. קצת בגדים מרופטים שלא מיחזרתי כבר שבע שנים. ארנק. מפתחות. חליפה אחת יקרה ושתי עניבות. זוג נעליים גמורות. חוזה עבודה חתום לעבודה חדשה שמתחילה אחרי החג, קפיצה משמעותית בקריירה, במשכורת, בהגדרת תפקיד. העבודה הזו הולכת להיות העוגן לחיי החדשים.
בגלל החג, חיפושי הנדל"ן יורדים מהפרק למספר ימים. מצב כוננות אדום מוסר. חמ"ל חירום יוצא להפסקת סיגריה.
שנת לילה טובה מורידה לי קצת את הטורים, מנקזת את האדרנלין מהמערכת. למחרת, זוג החברים נותן לי את זמן האיכות האנושי הכי אוהב שקיבלתי מימיי, לא כל שכן בעת שכזו. "חבר טוב יעזור לך להזיז ספה, חבר אמיתי יעזור לך להזיז גופה", אמר פעם מישהו. יום שחישל את האמון שלי בצד בעל העוצמה, הצד היפה ביותר של הרוח האנושית.
עוד יום. כוס קפה עם הזוג, והם הולכים לעיסוקיהם. אני לבד.
בפעם הראשונה מזה שנים של עבודת פול-טיים, גידול ילדים ולימודים במשרה כמעט מלאה ועוד אי-אלה תחביבים, אין לי ולא דבר אחד עלי אדמות שאני צריך לעשות. אין מטלות בית. אין ילדים. אין ארוחות להכין, עבודה לדאוג בגללה, בחינות, סידורים. פשוט ואקום.
בחוץ שמש.
אוהל המפקדה מוקם. הגיע הזמן לחשוב אסטרטגיה.
המשך: החלטתי לאהוב את האקסית כמו אחות
