שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפרידה: החלטתי לאהוב את האקסית כמו אחות

    עולמי החדש לא עלה בקנה אחד עם תסכול ומריבות יומיומיות. כפתרון, אימצתי אותה כסוג של משפחה שלא בוחרים. מצאתי דברים טריויאליים שלא הסכמנו עליהם, כדי להתקוטט בקטנה ולבסס מערכת מקל וגזר. תפגשי אותי באמצע, אני אהיה חבר טוב ואחכה לך שם תמיד. תשחקי איתי משחקי כוח, אני אהייה מניאק

     

    כאב. מדיטציה. מדיטציה אני עושה בשיטוט ברחובות ערים אירופיות בהליכה איטית. שבלולים עוברים אותי וצועקים לי לרדת לשוליים. שלושה ימים ניקיתי ראש. לא בדיוק אירופה, אבל זה מה יש, ועם זה ננצח.

     

    "חטיבת רגשות לילדים" מושרית בפורמלין. לעת עתה אני לא רוצה להסתכל להם בעיניים.

     

    טלפון לעוד חבר ותיק: "נפרדנו. אני זקוק לטובה".

     

    "אין לי חדר ספייר אבל אני יכול לסדר לך משהו".

     

    "לא, לא טובה כזו. צריך מישהו מבין, שופינג לשתי מלתחות חדשות וקורס לבוש מזורז, בהול. מתחיל לעבוד בעולם הפיננסים, תפקיד בכיר. צריך גם משהו לצאת, לא להיראות כמו הומלס שדרסה אותו משאית זבל".

     

    כעבור יומיים, מצבת החולצות והעניבות עולה לשבע. הנעליים הישנות ובגדיי הישנים נמוגו. אני יודע איפה קונים, מה אני אוהב, נהניתי מלקנות אותם. אני הולך לעשות את זה עוד. מהמראה בחן אותי גבר שבא לי עליו. בחיי, אם הייתי בקטע של גברים, הייתי מה זה עושה לו טובה. נקודת מפנה מספר אחת - שינוי. החלטה מנהלתית. אלו לא בגדי ערב, לא נעליים לצאת. החולצות היפות הן מעכשיו בגדי יומיום.

     

    חייכתי. רוחות של שינוי החלו לנשוב.  

     

    אני נזכר בקוריוז שקראתי פעם, "תיאוריית הסולם"

    אינטרנט. דייטינג. מדברים שטויות מכל כיוון. לא מבין מי צריך את כל הזבל הזה. נזכר בקוריוז סרקסטי, "תיאוריית הסולם", שקראתי פעם. מגגל ונכנס לעלעל שוב. משעשע. בתחתית העמוד יש לינקים למאמרים. נקודת מפנה מספר שתיים – דלת ליקום אחר. שלושה מאמרים פנימה ואני מרגיש שרכבת פגעה בי, הכניסה רוורס, ועברה עלי פעם שנייה, לוודא. אדרנלין משפריץ לי מהפטמות. אני רווק. מסודר. הראש עובד. בריא. חופשי. חי בעיר שאני מת עליה. ומישהו מספר שמגבלת החיזור שלי היא סתם משהו שיש לכמעט כולם ואפשר לתקן? סליחה, פה זה גיהנום? הבטיחו לי שנת ריבאונד, עורכי דין, מזונות, יגון, מה קורה פה לכל הרוחות? איפה המנהל? אני רוצה את הכסף שלי בחזרה!!!!


     

    חודש מנקודת האפס. לא יכולתי שלא לראות את הילדים, אבל לא יכולתי לקחת אותם איתי כל עוד אין לי טריטוריה. מסלאו צדק עם הפירמידה שלו, גם בלי להכיר אותי אישית. הייתי שואב אותם ליום כיף ומחזיר. כשמצאתי דירה גיבשנו הסדר.

     

    שאבתי כל ספר שמצאתי על פיתוי. רותקתי. זה התגבש כהמשך טבעי לראיית העולם האושואית שסיגלתי שנים קודם. כל עמוד שקראתי הפך תסכול לרשימת בעיות הנדסיות שילד יכול ליישם. בעיות אופיינו. אומצו פתרונות, לעיתים זבנג-וגמרנו כמו הבגדים, לעיתים ארוכי טווח כמו בדוגמת שפת הגוף.

     

    קראתי לזה "הנדסה עצמית"

    נקודת מפנה שלישית - יעד. קראתי לזה "הנדסה עצמית" (ואם מישהו עושה על המונח הזה קופה, שמעתם את זה כאן קודם). עשרת עקרונותיי החלו להתגבש:

     

    1. אני רוצה תא משפחתי.

     

    2. אני לא בוחל בשום אמצעי כל עוד הוא חוקי.

     

    3. שום דבר בעולם הזה ומעבר לו לא הולך לעמוד לי בדרך.

     

    4. אין דבר שאני מוגבל מלהבין. כולל נשים.

     

    5. אין דבר שאני מוגבל מלעשות. כל מגבלה, חשיבתית, התנהגותית, רגשית, נוירוטית, יש דרך לעקוף אם מכירים בה, מבינים מתי היא צצה ונותנים לצוות מהנדסים לסלול כביש עוקף.

     

    6. אין שום בעייה שאי אפשר לפתור. טוב, חוץ ממוות, מיסים ואולי גם הרפס.

     

    7. אני אתכנן את הדרך להשגת יעדיי סביב שינוי עצמי. מינימום ציפיות, וגם הן מציאותיות, מהעולם סביבי.

     

    8. אני לא אבזבז משאבים על הסחות דעת. סטוצים, נשים שחושבות שאני והן חברות וכדומה.

     

    9. אני לא אפעל אינטנסיבית ליצירת מערכת יחסים. במקום, אני אפעל חזק לטפח חממה למערכות, סביבה עם כל תנאי הגידול הנכונים – אספקת נשים סדירה, מכסימום אלמנטים ליצירת משיכה, מינימום אלמנטים שמפריעים, והדבר האמיתי שהן באמת רוצות מאחורי כל זה. המערכות יבואו לבד.

     

    10. סטיבן לויט, סטטיסטיקאי סקרן, הראה בספרו "פריקונומיקס" שבני אדם מותנעים עם תמריצים נכונים. מזל שקראתי אותו, ומזל שאני בן-אדם. בניתי לי מערכת תמריצים נכונה. ייתכן שהכלי החשוב ביותר בארגז הכלים שלי.

     

    נשים בסך הכל רוצות מישהו מושך, מעניין, משדר ביטחון בכל כלי התקשורת משפת הגוף עד קצב הדיבור, בעל פריים חזק ומזמין, בעל עמוד שידרה, רגיש, נגיש, מקרין שמחה אמיתית, יודע לאהוב את עצמו וגם אותן, מתחשב במיטה, נותן בלי מסחרה, עומד על שלו, יש לו חיים מרתקים ותחביבים מעניינים, אוהב את מה שהוא עושה, אוהב את מה שהוא, בעל מודעות עצמית גבוהה, יודע לתת מרחב, ולא מפחד ממערכות יחסים רציניות.

     

    לא זול, אבל שום דבר לא נמצא מחוץ להישג יד. לקחת מהמדף, לשאוב לפרסונה (באמת לשאוב לפרסונה, לא לעשות כאילו), לסמן וי. סה-טו. משהו מפריע? להרוג בלי לחשוב פעמיים. סימנתי את כל הרשימה.

     

    הבעיה הרצינית הראשונה היתה לוגיסטית. חומר אנושי. קיר פרספקס שקוף ניצב ביני לבין כל אשה איתה רציתי להתחיל. להפתעתי המאוד לא רבה, ציון מאה בתיאוריית פיתוי לא ישבור את הקיר הזה לבד. סופ"ש יקר עם מאמן עזר. 40 סטים שפיתחתי באותו סופשבוע פתרו את הבעיה. לא יצאתי קזנובה, אבל חזרתי הביתה עם היכולת להתאמן והידע על מה, ומקיר הפרספקס לא נשאר זכר.

     

    האינטראקציה עם האקסית הפריעה. עולמי החדש לא עלה בקנה אחד עם תסכול ומריבות יומיומיות. כפתרון, אימצתי אותה. החלטתי לאהוב אותה כמו אחות, סוג של משפחה שלא בוחרים. מצאתי דברים טריויאליים שלא הסכמנו עליהם, כדי להתקוטט בקטנה ולבסס מערכת מקל וגזר. תפגשי אותי באמצע, אני אהיה חבר טוב ואחכה לך שם תמיד. תשחקי איתי משחקי כוח, אני אהייה מניאק על גלגלים.

     

    הרווחנו בגדול, ורק עורכי הדין הפסידו

    מהר מאוד התרגלנו להיפגש באמצע, לעבוד בהגינות במקום לטובה אישית, דרך עקבית לסדר לשנינו הרבה יותר טובה אישית. טאו. כמו עם סקס או מערכות יחסים, כדי להשיג את זה, צריך לפעמים להפסיק לנסות להשיג את זה. הרווחנו בגדול, נהיינו קצת "חברות", ורק עורכי הדין הפסידו.

     

    רשימת בעיות קטנות יותר, לוגיסטיות, אישיות, לא איחרה לבוא. זרקתי אותן לצוות ההנדסה. צריך לדעת להאציל סמכויות.

     

    עבדתי על החיוך שלי. עמדתי מול מראה והתאמתי. לימדתי את עצמי לסגל חיוך אותנטי, נעים, מזמין, מתי שרק מתחשק לי, גם כשאין מראה לוודא שזה בדיוק החיוך הנכון. בהתחלה הכרחתי את עצמי לחייך הרבה, להרגיל את השרירים לפוזיציה. לא ייאמן כמה זר היה לי הרעיון, כמה מעט עשיתי את זה בחיים. מאוחר יותר גיליתי שאני מחייך בלי סיבה. המון. באופן מוזר, עצם החיוך השרה עלי, לתקופות ממושכות במהלך היום, תחושה של שמחה ללא שום סיבה ספציפית. ביצה ותרנגולת, לך תבין. אנשים התחילו לחייך אלי בחזרה. ברחוב, בעבודה, עם נשים. נוצר כיס קטן של חיוכים שריחף סביבי באשר הלכתי. וואו! 

     

    אני כבר לא מתבייש מול הילדים שלי. העברתי אותם מסכת כאב, מסכת כאב שעברתי בעצמי גם כן, ורק היום אני מבין שלמרות כל הנזק, ייתכן והם רק הרויחו. אני לא גורר אשם, כעס או חרטה. אין לי מה לחטט בעבר, מסכנות זה עוד סוג של בזבוז משאבים נעדר כל תועלת. יש בטבע מערכות לא-יציבות. נסיבתית ייתכן שהן יעבדו, אבל לאורך זמן, כשחוק המספרים הגדולים נכנס לפעולה, הן יפלו בסוף. נישואיי היו אחת כזו. נתתי לילדיי את הפתרון הכי טוב במציאות פחות ממושלמת. חתמתי בזה והתקדמתי. איני מתבייש בעברי.

     

    הר של כאב עלה לי החיוך הזה

    בפעם הראשונה זה שנים אני מתעורר עם חיוך של שביעות רצון על הבוקר, לוקח אותו איתי לעבודה, חוזר איתו הביתה בסוף היום. אני לא צריך סיבה בשבילו. הוא פשוט שם. הר של כאב עלה לי החיוך הזה. את כל רכבת ההרים הרגשית ההיא הוא אוצר בתוכו. אני מחייך אותו, וכל החוויה העצומה הזו, השפל והשיא, חולפת דרכי בחלקיק שנייה, "היי" סוחף שמשרה עלי בן רגע תחושה של ביטחון, של שלמות עם עצמי, של "קטן עלי", של המון עוצמה.

     

    החיוך נושא החוויה הזה אינו צלקת, הוא לא ממורמר, לא מסמל אובדן אמון במין האנושי. הוא השילדה, היסוד עליו נבנה יתר מי שאני היום. הוא האושר למרות הכל ובזכות הכל. וכמו שהוא חזק כלפי פנים, ככה הוא חזק עוד יותר כלפי חוץ.

     

    הוא המתנה הכי יפה שאני יכול להעניק, כל יום מחדש, למי שתתעורר לצידי בבוקר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מהר מאוד התרגלנו להיפגש באמצע
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים