זוגיות גאה: התלבטנו איפה לעשות את הסדר
תמיד היה ברור להוריי שאת החג אעשה איתם. בין אם הייתי לבד או בזוגיות, זה אף פעם לא נראה להם רציני מספיק, מחייב מספיק, כדי שאוותר על הלילה הזה, שבו לא נשתנה כלום מזה 27 שנה. והנה עכשיו, נדהמתי כשאמא שלי שאלה את אלון ואותי באחד מערבי שישי: "איפה תהיו השנה בסדר?"
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר, ולי נראה שבמקום מן הם אכלו ספייס-מן עם טון מריחואנה, אחרת אי אפשר להסביר איך הם סבלו זה את זה כל כך הרבה זמן. אנחנו מצליחים לריב עם כל העולם ואשתו בגלל שבוע אחד של פסח, ואילו הם, אבות אבותינו העבדים במיל. הסתדרו יחסית לא רע, להוציא תקרית אחת מביכה עם עגל זהב מסתורי.
אבל עזבו אתכם מהיסטוריה. עוד שנה עברה, ועוד פסח הגיע, ושוב לפני שהספקנו להוריד את הקילוגרמים העודפים מהשנה שעברה, נוחת עלינו ליל הסדר, ולאחריו סדרת ארוחות מתישות שתשאיר אפילו את הספורטאים האולימפיים עם הלשון בחוץ. אבל השנה, עוד לפני שהתחלתי בקיטורים על החגים, הדודים והקלוריות, למדתי על בשרי שהחוויה הזוגית שונה לגמרי כשמדובר בחג המתמשך הזה. אם חשבתי שהחגים קשים כשאתה לבד, האי-זוגי היחידי בשולחן הסדר הגדול והצבעוני שלנו, הרי שלחוויה הזוגית היה הרבה מה לחדש לי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מתלונן. בכל זאת, זו הפעם הראשונה בחיי שבאמת הייתי צריך להתלבט היכן אהיה בליל הסדר. תמיד זה היה די פשוט: אני, עם המשפחה הקטנה והנהדרת שלי, וזהו. קטן, אינטימי, נעים וטעים. אבל השנה נכנס שיקול חדש למשוואה, בצורת זוגיות מאושרת שכוללת ביקורים שבועיים אצל ההורים (שלי ושלו, לסירוגין), ושלל מחוייבויות זוגיות שעליהן יבוא יום ואכתוב טור נפרד. איזה טור, ספר אפשר למלא בחוויות האלה.
ליל הסדר מגיע, ואמא שלי עם השאלה הקבוע שהיא מפנה לאחי ולאחותי – "אז איפה אתם בסדר". אותי אף אחד לא שאל אף פעם, כי לכולם היה ברור שאת החג אעשה איתם. לא משנה אם הייתי לבד או בזוגיות, זה אף פעם לא נראה להם רציני מספיק, מחייב מספיק, כדי שאוותר על הלילה הזה, שבו לא נשתנה כלום מזה 27 שנה. והנה עכשיו, נדהמתי כשאמא שלי שאלה את אלון ואותי באחד מערבי שישי: "איפה תהיו השנה בסדר?".
זר לא יבין זאת. מצד שני, כולנו ישראלים וכולנו יודעים כמה חשוב היום הזה למארג המשפחתי. הצעד הזה של אמא שלי, שבעצם הזמינה את אלון לחגוג איתנו או לחילופין נתנה לי אישור רשמי להיות אצלו בחג, היה לא פחות חשוב בשבילי מהפעם שבו היא שאלה "מתי כבר תביא אותו לארוחת ערב".
ליל הסדר הוא יום קדוש בשבילנו, לא בגלל הדת ואפילו לא בגלל המסורת היהודית, אלא דווקא בגלל המשפחתיוּת הנפלאה שבאה ביחד איתו. אני יודע, יש אנשים ששונאים אותו עד לעמקי נשמתם. אבל אני מאלו שדווקא אוהבים לכרסם מצה, לתקוע קניידעלך כאילו אין מחר ולהמציא וריאציות מצחיקות על ההגדה. בגלל הכוח המשפחתי שלו, בגלל החשיבות הגדולה שכולנו נותנים לו, לשאלה של אמא שלי היתה המון משמעות, הרבה מעבר למילים.
בהתחלה חשבתי שאת ליל הסדר אעשה אצל אלון, בקיבוץ. אבל ככל שעבר הזמן, ולמרות שהמשפחה שלו היא כבר המשפחה שלי בכל כך הרבה מובנים, הרגשתי צביטה בלב כשחשבתי על הורים ואחים שלי יושבים יחד סביב השולחן, בזמן שאני אלך לרעות בשדות זרים. באיזשהו מקום טוב לי להיות לבד, מוקף במשפחה שלי, להיות הקטן ששר "מה נשתנה", רק כדי לשמוע את אמא שלי אומרת "הלילה הזה נשרף העוף בתנור!" בתגובה.
פתאום, כשהתכוננתי להפסיד את זה, לא יכולתי שלא לחשוב בחיוך על המריבה (המעצבנת) שיש לנו בכל שנה, על תחושת ההישג כשאבא שלי יסכים לעשות קיצורי דרך בהגדה רק כדי שנגיע מהר לאוכל, על הכבדוּת האיומה שמגיעה אחרי כל כך הרבה אוכל מעולה של אמא. דווקא עכשיו, כשסופסוף יש לי הזדמנות לחגוג ליל-סדר אחרת לגמרי, בלי כל מה שפעם חשבתי שאני שונא, לא רציתי להיות בשום מקום אחר חוץ מהבית החמים והקטן של ההורים שלי ברמלה. סוג של נוסטלגיה לעת זיקנה, אם תרצו.
את חבל הטבור הזה, כל אחד ממשפחתו, עדיין קשה לנתק
ומצד שני, הקיבוץ: ליל סדר כהלכתו, עם המשפחה המורחבת של אלון פלוס נספחים תרבותיים. קורצת ככל שתהיה, ויתרתי על ההזדמנות להכיר את כל המשפוּחה בלילה אחד שכולו מרור, ושאלתי אותו בזהירות אם יעלב במידה שאבחר לחגוג את ליל הסדר הזה עם בני המשפחה שלי. הוא חייך, ואני חייכתי, ושנינו הודינו סופסוף שהוויתור הזה על ליל הסדר הוא עדיין מוקדם מדי. שלמרות שאנחנו יחד כבר תשעה חודשים, את חבל הטבור הזה, כל אחד ממשפחתו, עדיין קשה לנתק. גם אם מדובר בסך הכל בערב אחד.
בסוף החלטנו – את ליל הסדר אנחנו עושים איש איש אצל משפחתו, וביום שלאחר מכן מתחילות החגיגות. אמא שלי התאכזבה שאלון לא יגיע, ואני מניח (מקווה?) שגם אצלו נרשמה אכזבה קלה. אבל הבטחנו לבוא ביום שאחרי, וגם בזה שאחריו, ובכלל – הלו"ז שלנו מלא עד סוף אפריל באירועים משפחתיים כאלו ואחרים. אפילו קונדוליסה רייס, שקופצת ממקום למקום בעולם במטרה להביא שלום עולמי, לא היתה מסוגלת להתמודד עם מסע הדילוגים הצפוי לנו מהדוד לחברה לסבתא ולדודה בחזרה, וזה בלי להוסיף את מיליון המטלות שהעברנו לפסח, החל מלימודים ששנינו צריכים להשלים ועד חוסר בשעות שינה שכבר נותן את אותותיו בגופנו ובנפשנו.
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר, ולי לפעמים נדמה שהמשפחה שלי ואני עשינו מסע הרבה יותר ארוך ומסובך, בפחות זמן ובפחות צעדים. הבכי של אמא שלי כשיצאתי מהארון התחלף בגאווה ויותר מזה, באהבה, כלפיי וכלפיי בן הזוג שלי. השקט העצור של אבא שלי השתנה לדיאלוג נעים שלא היה לנו כמותו מעולם. התחושה הקצת-מזוייפת, קצת-שקרית, קצת-מסתתרת, התחלפה באמת, טהורה ונקייה, שמונחת על השולחן ועומדת בפני כולם, בלי בושה ובלי פחד.
אולי בכל זאת משהו השתנה הלילה הזה, מכל הלילות
אז אולי בכל זאת משהו השתנה הלילה הזה, מכל הלילות, ואולי גם ביציאה שלי מהארון, של כולנו בעצם, השתחררנו מאיזושהי שתיקה מביכה, מפחד מקפיא, שעמדו בגרוננו ומנעו מאיתנו לומר את המילים האמיתיות זה לזה.
פסח שלי, מעכשיו, הוא סיפור קצת אחר על יציאה לחופשי, על חירות, ויותר מהכל על אהבה גדולה ובלתי תלויה בדבר, שמנצחת את הצוררים הגדולים ביותר והכבלים האיומים ביותר שיכולים להיות על אדם. כבלי הבושה והפחד. וזה, לפחות בשבילי, הסיפור האמיתי שכתוב בהגדה שכל כך שנאתי לקרוא. נו, אולי בכל זאת השנה ארשה לאבא לקרוא את הכל, מהתחלה ועד הסוף. ואולי יבוא יום וגם אני אוכל להגיד לבני את ההגדה, ולספר לו על המאבק של אבותיו – שני אבותיו – לשוויון, לחופש, לחירות.
קטן, אינטימי, נעים וטעים
מומלצים
