"מה העניינים, כפרה?"

גדלתי בעיר קטנה בשם מוגילב בבלרוס. את הבית עזבתי בגיל 16 ועברתי למוסקבה. ילדה שהגיעה לעיר הגדולה. זה היה שינוי דרסטי. קצת כמו עלייה. בשביל מישהי שגדלה במשפחה מאד צנועה, עולם התיאטרון היה מקום חדש שצריך לגלות ולהתרגל אליו. נסחפתי עם החיים וחייתי אותם. חשבתי שהכל בסדר, שהמעבר הזה לא נגע בי, שהחיים ממשיכים כרגיל.

אחרי שנה נסעתי הביתה לחופשה. חזרתי למוגילב, פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. אני זוכרת שהנחתי את המזוודות והדבר הראשון שעשיתי בלי לחשוב יותר מדי, בלי לדעת למה, זה ללכת למיטה שישנתי בה לאורך כל שנות ילדותי.

נשכבתי על המיטה עם הבגדים ובאותו הרגע הרגשתי שהכל מסביבי עף. הרגשתי שאני קלה כמו נוצה. פתאום, ברגע אחד, הבנתי כמה עמוסים ולא פשוטים החיים שלי במוסקבה. הכל מסביב נעלם. הציפה אותי תחושת נוחות. זה הרגיש כל כך רך. באותו הרגע הבנתי בפעם הראשונה מה זה בית.

כיוון שבמקצוע שלנו אנחנו, השחקנים, משתמשים הרבה מאד במטפורות תוך כדי עבודה וחיפוש אחרי משהו שיקרב אותנו לרגש אמיתי, הרבה מאד פעמים אני נזכרת ברגע הזה. זה כמו לצוף. כל כך נוח.

היו דברים, מקומות, עבודות ואנשים שהייתי צריכה להתרגל אליהם לאורך

חיי. בישראל, למשל, לקח לי שלוש שנים להבין שהפסקתי להיות מהגרת ושאני אזרחית של המקום שאני גרה בו. אתה מבין את זה רק כשאתה נתקל בהרגשה המאוחרת הזו.

זה קורה כשאני חוזרת לישראל מחו"ל ואנשים יכולים פתאום לצעוק לי מאוטו עובר ברחוב "מה העניינים, כפרה" וברגע אחד אתה יודע שחזרת הביתה. אבל אז, במוגילב, זה היה לחזור הביתה באמת. לא מעוד יום עבודה אלא מחיים אחרים לגמרי.

בעברית קוראים לזה אולי להתרפק. רק אחרי שנשכבתי על מיטת הילדות שלי, היה לי ברור שזה חד פעמי, שלא ארגיש ככה בשום מקום בעולם. זה לא אומר שהייתי רוצה לחזור לשם, אבל זו תחושה שאי אפשר לשחזר.

• יבגניה דודינה היא שחקנית תיאטרון "גשר"