שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    ילדים כבר לא יהיו שמחה

    הכנסת שאישרה העלאה של תעריפי האימוץ, חרצה את דינן של מאות משפחות בישראל. עבורן ילדים כבר לא יהיו שמחה. כי לא יהיו ילדים. מאות ואלפים שעוד יידרשו לתהליך המתיש והקשה לא יוכלו לו, גם אם יתנו את כל הון ביתם באהבה

    בשקט בשקט, מבלי שרובכם ידעו על כך, שלל אתמול בית המחוקקים שלנו ממאות בני אדם אם לא מאלפים, את הזכות להיות הורים. את הזכות הפשוטה, המובנת כל כך, לחבק ילד. להתבונן בעיניו ולהבטיח לו שתובילו אותו בשבילים המפותלים של החיים. לשמוע את המלים "אמא" ו"אבא".

     

    זה קרה בוועדת חוקה, חוק ומשפט. זה קרה בדיון מאוד לא דרמטי על כסף. ספק אם חברי הוועדה המכובדים, בראשותו של פרופסור מנחם בן-ששון, ערים להשלכות המעשה שלהם או מבינים אותו עד תום. ספק אם אכפת להם.

     

    רוב האנשים המבקשים להיות הורים בורכו ביכולת להוליד וללדת, והמדינה תלווה אותם לאושר הזה בתמיכה ובסבסוד של טיפול רפואי, במענק לידה ובחופשת לידה. המדינה אוהבת ילדים. המדינה צריכה אותם, כך היא אומרת להורים השכם והערב.

     

    ולמי שמתקשה, המדינה תממן. ישראל היא המדינה היחידה בתבל המממנת לאזרחיה טיפולי פוריות ללא הגבלה, עד שיצליחו להביא שני ילדים לעולם. עד כדי כך היא אוהבת אותם. במקרים לא מעטים, זה יעלה למדינה מליון שקל למשפחה.

     

    מי שהטיפולים לא צלחו לו ועדיין בוער בו הרצון הזה, המתעצם והולך עם הקשיים, להיות הורה – יפנה אולי לאמץ ילד: מעטים הילדים בישראל שנמסרים לאימוץ. רבים ההורים הרוצים בהם עד מאוד. רובם לא יוכלו לקבלם.

     

    אלה מוצאים שדרכם היחידה לאמץ היא בציות מופתי להוראות חוק, המחייבות אותם לאמץ אך ורק דרך עמותות מוכרות ורשומות ומפוקחות על ידי השירות למען הילד במשרד הרווחה. היה וינסו להפר את החוק, ייכלאו לשלוש שנים.

     

    עד אמש קבעו התקנות כי הורים מאמצים ישלמו לעמותות האימוץ שכר של 20,000 דולר-ארה"ב תמורת השירותים הכרוכים בהליך, שהוא קשה ומסובך ומלא עיכובים ותסכולים וחרדות גדולות, וגם יקר מאוד: הסכום אינו כולל דמי בדיקות רפואיות, נסיעות ארוכות ושהות של שבועות ולעתים חודשים במדינות רחוקות, הכל על פי דרישת המדינות הללו, שבהן יש ילדים שצריכים בית, והוא נמצא להם דווקא כאן.

     

    אבל העמותות לא הסתפקו בזה, והגוף המפקח עליהן תמך בהן, ובפני חברי הכנסת הונחה הצעה להעלות את תעריף האימוץ – ידי רועדות כשאני כותבת את צירוף המלים הציני הזה – ל-22,000 אירו לפחות. אפשר יהיה גם 24,000 אירו, במקרים מיוחדים. כלומר, בשערי המטבע דהיום, עד יותר מ-130,000 שקלים.

     

    הוסיפו לזה את ההוצאות האחרות שהורים המאמצים מחו"ל, בלית ברירה, כמוצא אחרון בחייהם, צרכים להמציא כדי להגשים את חלומם, ותגיעו די בקלות לעלות של 200,000 שקלים לאימוץ של ילד אחד.

     

    וכיצד מסייעת המדינה שכה אוהבת ילדים – להורים שכה זקוקים להם? אף לא באגורה אחת.

     

    נישאר לרגע עם המתמטיקה הפשוטה. מאתמול, שני ילדים, 400,000 שקלים. מאתמול, בחסותה של ועדת החוקה, חוק ומשפט – רק אנשים עשירים יכולים להגשים את חלום המשפחה הישראלית: לזוג אנשים שהכנסתם ממוצעת, שאינם יכולים אחרת, כבר לא יהיו ילדים. הוועדה שללה מהם אפשרות זו, בלי לדבר עם הורה מאמץ אחד אפילו. בלי לשמוע על הקשיים מהורים-שבדרך, שממתינים באימה מפני הבאות.

     

    הורים מאמצים דווקא ביקשו להגיע לדיוני הוועדה. אך איש לא הזמין אותם. איש לא חשב לשמוע את קולם. הוועדה גם לא שמעה כי במדינות אחרות, כמו ארצות הברית למשל, החוק הפדרלי מעניק למאמצים מחו"ל הטבות מס מפליגות בשיעור של 11,650 דולר לכל אימוץ, מאפשר למעבידים לתמוך במאמצים בסכום של 10,000 דולר לכל אימוץ ולקבל תמריצי מס, מאפשר למדינות השונות להוסיף על זה כהנה וכהנה, מאפשר לחיילים בצבא ארה"ב לקבל מענקי אימוץ מיוחדים, גבוהים ונאים. במדינות אחרות במערב יש להורים מאמצים זכויות להטבות אחרות. בישראל אין כלום.

     

    ובישראל גם אין הכנה ותמיכה וליווי של ההורים המאמצים מחו"ל לתפקיד הגדול ביותר והתובעני ביותר בחייהם. מי שמקבל את השירותים הללו הם רק האנשים ששפר גורלם ויכלו לאמץ ילד בישראל עצמה.

     

    ובישראל, מאתמול, יש עשרות משפחות מבוהלות בתחילת תהליך האימוץ שעבורן ילדים כבר לא יהיו שמחה. כי לא יהיו ילדים. לא עכשיו, לא אי-פעם. ויש מאות ואלפים שעוד יידרשו לתהליך המתיש והקשה הזה ויבינו כי לא יוכלו. גם אם יתנו את כל הון ביתם באהבה, זה לא יספיק.

     

    לפני כחמש שנים ניסה שר האוצר דאז, אברהם הירשזון, לקצץ בסבסוד לטיפולי הפוריות. "מי אתה שתחליט אם אני יכולה להיות אמא?", זעקה לו בפנים, בוועדת הכספים של הכנסת, אשה שנלחמה על זכותה הבסיסית, האנושית, הפשוטה כמו מגע ידו הזעירה של תינוק הלופתת אצבע גדולה וחזקה של אם.

     

    להורים המאמצים מחו"ל ועדת הכנסת לא נתנה אפילו להשמיע מילה אחת לפני שחרצה את גורלם. לא רצתה לשמוע. לא התעניינה. העלתה תעריף – ענין פשוט – והלכה הביתה.

    מחברי הוועדה שהלכו הביתה אל ילדיהם אני רוצה לבקש שיסתכלו להם בעיניים, ואחר כך במראה, וישאלו את עצמם – באיזו זכות עשיתם זאת?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים