ההצגה חייבת להימשך. ולהימשך

הרגע בו הבנתי שאני רוצה להיות שחקן היה כשהייתי בן שמונה, ב-1985. באתי לצפות בהצגה "המלך מתיא הראשון" ב"הבימה", הצגה על פי יאנוש קורצ'ק, בה שיחקה דודתי בתפקיד שרת הכספים והכוח. ההפקה הייתה בסטנדרט מאוד גבוה, שכבר אין יותר, עם במה מסתובבת והשקעה מאוד גדולה. מאחר שמדובר בסיפור של הצגה בתוך הצגה, בה עושים סיור מאחורי הקלעים של תיאטרון, זה משהו כמעט אמורפי בעיני. בתפקיד הראשי שיחק ילד הפלא, דורון שפר, הוא היה מעין תום אבני של אותה תקופה, כוכב היסטרי, שהשתתף בפרסומות ובסדרה בחו"ל. גם שייקה אופיר שיחק שם בתפקיד הבימתי האחרון שלו.

ב"אווניו קיו". הרבה יותר מטלוויזיה

אחרי הפעם הראשונה שראיתי את ההצגה בפירוש התרסקתי. הלכתי שוב ושוב לצפות בה, 14 פעמים במשך שנתיים. ידעתי את כל הטקסטים בעל פה וחלמתי להיות חבר של השחקנים עצמם. אני זוכר ששיחקו בה המון ילדים מבית הספר לאמנויות בתל אביב וזה היה חלום חיי, שלא הצליח להתגשם, כי הייתי מהרצליה ולמדתי בבית ספר רגיל. את שפר פגשתי מאוחר יותר בצבא, עבדנו יחד בלהקת חיל חינוך. לפני חמש שנים הוא הביא לי מכתב הערצה ששלחתי לו אז. הוא מצא את זה אחרי עשרים שנה וקישר שזה אני לפי השם. בכתב היד הילדותי שלי מפעם, היה רשום כמה גם אני רוצה להיות שם, כמוהו.

גם היום, בכל פעם שאני עולה על הבמה ב"אווניו קיו" בבית לסין, אני חושב על ההצגה הזו. איך הסתובבתי מאחורי הקלעים והשתוקקתי להיות חלק מזה. להיות שם בהתרחשות שלא נראית לעין, זה העניין. התחושה של חדרי ההלבשה, הריחות, הנורות שעומדות ב-ח' על המראה שמולה מתאפרים, יש צלצול ראשון ואז שני. רציתי שתידלק עלי התאורה ותצא הרגל הראשונה, אחריה הרגל השנייה, להסתכל על הקוליסות, אותן מסגרות עם תפאורה בצדדים. כל ההתכוננות להצגה היא חגיגית מבחינתי, אני תמיד מגיע שעה וחצי לפני כי זה הרבה יותר מטלוויזיה - שם יש מצלמות, ליין אפ, סדר יום ואורחים שמתחלפים. בתיאטרון תחלופת הדמויות והפאות פשוט הקסימה אותי.

בשנה שעברה, במהלך העבודה על "שולץ", הלכתי ל"הבימה" כדי למדוד פאות לתוכנית ולתת את מידות הראש שלי. הפאנית שעשתה עבורי את הפאה, היא אותה אחת שהכינה את אביזרי השיער ל"מלך מתיא". ראיתי אותן שם, את אותה הפאה שלבשה דודה שלי, של שחקנים שכבר אינם, הכל שמור. הזמן כאילו עוצר על כוכב וזהו רגע מרגש.

• רועי בר נתן הוא קומיקאי ושחקן