שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קיל טיל
    לאיראן יש שיהאב, לג'יהאד יש קסאם, לחיזבאללה יש זילזאל - ולישראל יש בעיה. החדשות הטובות, מדווחים אלון בן דוד ויואב לימור, הן שבעוד שלוש שנים יהיו לנו חמש שכבות של הגנה מפני טילים. והרעות? ובכן, בדיוק ב־2011 אמור להסתיים גם איזה פרויקט קטן של החבר'ה מטהרן

    אין עוד מדינה בעולם שכל כך הרבה טילים ורקטות מכוונים לעברה. טילים מכל סוג ולכל טווח, מתוחכמים וטיפשים, שכולם נועדו למטרה אחת ברורה: להתגבר על יתרונה הצבאי האבסולוטי של ישראל במזרח התיכון.

     

    מערכת הביטחון נזכרה מאוחר מדי לחפש פתרונות שיגנו עליה מפני האיום הזה, שבמשך זמן רב מדי נתפס כמעין מטרד משני, או זמזום שמלווה את המאמץ העיקרי בחזית. רק עכשיו, כשהאיום לא מוחשי בלבד אלא לעיתים קרובות גם קטלני, הפך הצורך בהגנה מפני טילים למרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית - וליעד מרכזי בתוכניות האופרטיביות של צה"ל ומערכת הביטחון.

     

    אם הכל ילך כמתוכנן, בתוך כשלוש שנים יהיה לישראל מערך של חמש שכבות הגנה מפני טילים ורקטות. עם קצת מזל, אולי זה יקרה לפני שמישהו ירסק בקבוק שמפניה על הכור בבושהר.

     

    בליסטיקה והסתברות

    במערכת הביטחון מסווגים את איום הרקטות לארבע קטגוריות עיקריות על פי הטווח, המשקל, הדיוק ואמצעי השיגור. בקטגוריה הנמוכה נמצאות הרקטות קצרות הטווח, שאדם אחד מסוגל לשאת ולשגר מכל מקום, כמעט ללא הכנה מוקדמת. כאן נמצאים הקסאמים והקטיושות בקוטר 107 מ"מ, שהטווח המקסימלי שלהן הוא 20 קילומטר - רקטות לא מדויקות, שמצוידות בראש קרבי קטן עם פוטנציאל נזק מוגבל מאוד.

     


    בתמונה: גדנ"ע חמאס (צילום: Gettyimages Imagebank)

     

    גם הרקטות שבקטגוריה השנייה קצרות טווח, אבל כבדות יותר ובקוטר 122 מ"מ. מדובר בשכלול סיני לקטיושות הסובייטיות הישנות, שמעניק להן טווח מוגדל של 40 ק"מ. גם את אלה קל לשגר כמעט מכל מקום, ופגיעתן קטלנית הרבה יותר. רוב הרקטות שנורו לעבר ישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה היו מהדגם הזה; למזלנו גם הן מאוד לא מדויקות, ורק רבע מהן פגעו באזורים מיושבים.

     

    בקטגוריה השלישית יש שורת רקטות מתוצרת סורית ואיראנית, שמתוכננות לטווחים שבין 50 ל־250 קילומטר. חלקן מדויקות ביותר, אבל כולן דורשות משגר גדול - נייח או נייד - שהופך אותן לפגיעות יותר לתקיפה מהאוויר. בידי חיזבאללה נמצאים הפאג'ר 3 האיראני (טווח: 43 קילומטר), והפאג'ר 5 (75 ק"מ). שתיהן לא מצוידות במערכת הנחיה ולכן אינן מדויקות. אגב, הן כמעט לא השתתפו במלחמת לבנון השנייה: בלילה הראשון, במבצע שארך 34 דקות, הצליח חיל האוויר להשמיד 59 משגרי פאג'ר.

     

    לחיזבאללה יש גם רקטות אחרות, מתוצרת סוריה, שנחשפו במלחמה: ה־220 מ"מ המכונה "ראאד", וה־302 מ"מ שנקרא "חייבר 1". למנגנוני המודיעין במערב יש מעט מאוד מידע עליהן; מצד אחד ידוע שהן סובלות מבעיית דיוק, ומצד שני, רקטה מהסוג הזה פגעה בראשית המלחמה במוסך הרכבת בחיפה וגבתה את חייהם של שמונה אזרחים.

     

    הנשק הקטלני ביותר שבידי חיזבאללה, רקטות ה"זילזאל", לא הופעל במלחמה - הודות לפגיעה מדויקת של חיל האוויר ביום החמישי, או בגלל שהארגון לא קיבל אישור איראני לשגר, תלוי את מי שואלים. מדובר ברקטה בקוטר 600 מ"מ עם ראש קרבי של 500 קילו, וזה לא משהו שהורס בית: זה משהו שמוריד את כל הבלוק. ועם טווח אפקטיבי של 250 ק"מ, היא מאיימת בקלות על כל מרכז הארץ.

     

    התוספת האחרונה למאגר של חיזבאללה היא הרקטה "פאתח 110", שהיא למעשה זילזאל 2 עם מערכת הנחיה. כלומר אותו טווח ואותו כוח הרס, אבל עם דיוק של ארטילריה ארוכת טווח. גם סוריה התאהבה ברקטה הזאת, ומאז המלחמה מייצרת אותה בכמויות. הסורים, כדאי לזכור, כבר הצטיידו מזמן ב־21SS ("סקאראב"), טיל רוסי לטווח 120 ק"מ, ששיגור מדויק מאפשר לו לפגוע בקלות במגדל פיקוח או במגדלי עזריאלי. אבל איום הטילים האלה לא מוגבל לעורף: עם רקטות מדויקות אפשר להשמיד מרחוק מתקנים אסטרטגיים ולשבש את יכולת הגיוס, הניוד והפיקוד של צה"ל במלחמה. זאת, אגב, אחת הסיבות לכך שחיל האוויר החל לנדוד דרומה בשנים האחרונות: הרקטות הסוריות מאיימות על כל בסיסי החיל המרכזיים (רמת דוד, חצור ותל נוף), והיה ברור שצריך להרחיק את הטייסות למקומות בטוחים יותר בעומק הנגב.

     

    בקטגוריה העליונה נמצאים טילים בליסטיים בטווח 300 ק"מ וצפונה, כמו טילי הסקאד B ו־C הסוריים (טווח של 300 ו־500 ק"מ בהתאמה). במערב מעריכים שיש לסוריה שתי חטיבות כאלה, כל אחת עם 12 משגרים ו־100 טילים. בשנים האחרונות החלה סוריה לייצר גם את הסקאד D (מרחק - 700 ק"מ), שנחשב למדויק בהרבה. את כל הטילים האלה, וגם את הרקטות ארוכות הטווח שבידי סוריה, אפשר לצייד בראשי קרב כימיים. אבל החפץ הכי קטלני שיכול ליפול עלינו - טיל שעם יכולת גרעינית עשוי להציב מולנו איום קיומי של ממש - הוא השיהאב האיראני.

     

    הדגמים הראשונים של השיהאב הגיעו לטווח של 1,300 ק"מ, ובשנים האחרונות הציגה איראן שני דגמים נוספים, שככל הנראה מביאים אותו ל־1,800 ק"מ. בידי משמרות המהפכה יש כיום כ־30 טילים מבצעיים; התעשייה האיראנית עובדת בלי הפסקה כדי להגדיל את המלאי, ובשנה שעברה הציגה את המילה האחרונה שלה בתחום - טיל ה"עשורה", עם טווח של 2,000 ק"מ. וזה לא רק עניין של אקסטרה 200 ק"מ: בניגוד לשיהאב, ה"עשורה" מונע בדלק מוצק, ככה שניתן לשגר אותו כמעט ללא הכנות מוקדמות. את טילי הדלק הנוזלי צריך לתדלק רק לפני השיגור (תהליך שנמשך כשעה ומתבצע כשהטיל זקור, מה שחושף אותו בפני לוויינים או מטוסים), ואילו את העשורה אפשר פשוט לשלוף מהמנהרה ולשגר.

     

    לכל הנ"ל נוסף משהו שעדיין אין לאף מדינה באזור, אבל בסוף יהיה: טילי שיוט, שטסים מתחת לגובה הגילוי של המכ"מים ודורשים סוג אחר לגמרי של פתרון יירוט. לפני שבע שנים רכשה איראן מאוקראינה 12 טילי שיוט מדגם "קנט", בעלי טווח של 3,000 ק"מ ויכולת לשאת ראש נפץ גרעיני; במערכת הביטחון מניחים שמהנדסים איראנים מנסים להעתיק את הטכנולוגיה הזאת, כדי לייצר את טיל השיוט האיראני הראשון.

     

    ועכשיו, אחרי שסיכמנו מול מה עומדת ישראל, בואו נראה מה היא יכולה לעשות בקשר לזה.

     

    שיט, זה נפל על בחריין

    ישראל היתה המדינה הראשונה בעולם שפרסה מערכת מבצעית ליירוט טילים בליסטיים - ה"חץ" - כבר בשנת 2000. כעבור 20 שנות פיתוח ו־2.5 מיליארד דולר שהשקיעו בה ישראל וארה"ב הפכו את החץ לאחת ממערכות ההגנה האפקטיביות ביותר בעולם. עם 14 הצלחות מתוך 16 ניסויי יירוט, המערכת הוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד עם איומים כמו הסקאד והשיהאב. לחיל האוויר יש כבר שתי סוללות חץ מבצעיות, בפלמחים ובעין שמר, ואליהן תצטרף בקרוב סוללה שלישית במרכז הארץ.

     


    צילום: רויטרס

     

    את הרעיון לפיתוח טילי החץ קיבלה ישראל עוד בשנות ה־80, אחרי שצפתה במלחמת הטילים בין איראן לעיראק. מה שהאיץ את הפרויקט היה מלחמת המפרץ הראשונה, שגרמה לקריסה של כל תפיסת ההרתעה הישראלית: הוכח ששום דבר לא מגן על העורף מפני טילים שמגיעים מרחוק, כולל ממדינות שבכלל לא גובלות בנו.

     

    לפיתוח המואץ של החץ סייעה גם העובדה שמערכת טילי הפטריוט, שהובאה אז מארה"ב, הוכחה כלא יעילה נגד טילים בליסטיים - היא רשמה אפס הצלחות מול הסקאדים (אם כי לזכותה ייאמר שהיא הצליחה לפגוע בכמה בניינים ברמת גן). למערכת הביטחון היה ברור שדרושה מערכת שתדע לזהות את האיום מרחוק, וליירט אותו לפני שיגיע לאדמה. זאת דוגמה יוצאת דופן למחשבה תחילה, שבה זיהתה ישראל את האיום מוקדם יחסית ומיהרה לפתח לו מענה. ושיהיה ברור: מדובר באתגר טכנולוגי עצום. החץ יודע לפגוע בטילים בשלב האחרון של מעופם, כשהם טסים במהירות של שישה מאך - משהו כמו ליירט קליע אקדח באמצעות קליע אחר.

     

    בכל ניסוי שנערך בו מתמודד החץ עם מטרה מורכבת יותר. בהתחלה זה היה "אנקור שחור", טיל שמדמה סקאד או שיהאב; לקראת הניסוי הקרוב של המערכת, שייערך השנה, פיתחה רפא"ל מטרה חדשה - "אנקור כחול", שידמה טיל בליסטי בעל יכולות תמרון (הנחת העבודה היא שבשנים הקרובות יהיו לסוריה ולאיראן גם טילים שיודעים לבצע תמרוני הטעיה). אבל אם ישראל תעמוד בשנים הקרובות מול טילים איראניים חמושים בנשק גרעיני, החץ פשוט לא יספיק.

     

    מערכת החץ פועלת בגובה ובטווח שמספק שתי אפשרויות יירוט מול כל טיל תוקף: אם החץ הראשון החטיא, יש זמן לשגר עוד אחד. "על בסיס הניסויים אפשר לומר שהוא יצליח ליירט שמונה מתוך עשרה טילים תוקפים בניסיון הראשון, ותשעה מתוך עשרה בניסיון השני", מסביר עוזי רובין, מי שהיה ראש מנהלת "חומה" (הגנת טילים) במשרד הביטחון ואחד ממומחי הטילים הבכירים בישראל. המשמעות ברורה: אחד מתוך כל עשרה טילי אויב שישוגרו לעבר ישראל עלול לחדור דרך מערך החץ. "אלה תוצאות מצוינות כשאתה מתמודד מול איום קונבנציונלי, אומר רובין, "והן אפילו סבירות אם האיום הוא כימי. אבל זה בהחלט לא מספיק כשהאיום הוא גרעיני".

     

    מדינה קטנה כמו ישראל לא יכולה לספוג שום פגיעה גרעינית, ובמשרד הביטחון החליטו בשנה שעברה לקדם שכבת הגנה נוספת - מה שנקרא "שכבה עליונה" - שתאפשר לה ליירט טילי אויב בגובה רב יותר ובמרחק גדול יותר, כך שיהיו שלוש הזדמנויות יירוט של כל טיל תוקף.

     

    ישראל ויתרה על האפשרות לרכוש את מערכת טילי ה"תאאד" (Thaad) האמריקאית, והחליטה לפתח לבד טיל מיירט חדש - ה"חץ 3" - שיוכל לבצע יירוט מעל מדינה שכנה, ככה שמישהו אחר יזכה ליהנות מהנפולת או מהנשורת שתשתחרר ממנו. במקביל מפתחת התעשייה האווירית גם גירסה מתקדמת יותר של "אורן ירוק" - המכ"מ של המערכת והמוח האמיתי שלה. הדגם החדש, "אורן אדיר", רואה רחוק יותר ומאפשר יירוט בטווחים גדולים יותר. לאחרונה הוצב המכ"מ החדש באתר שבו מקים חיל האוויר את סוללת החץ השלישית, שמצטרפת לשתי הסוללות המבצעיות הקיימות.

     


    צילום: רויטרס 

     

    לוח הזמנים לפיתוח השכבה העליונה תואם פוחת או יותר את התחזיות לגבי תוכנית הגרעין האיראנית: בעוד כשלוש שנים אמורה להיות לישראל יכולת יירוט בשכבה הזאת, ואם אף אחד לא יעצור את האיראנים, הם ישלימו את בניית המתקן הגרעיני הראשון שלהם בערך באותו זמן. אם כל זה אכן יתממש, ישראל תעמוד במצב של 100 אחוז פוטנציאל יירוט, ולא מעל שטחה. זה יעביר את כאב הראש לטהרן, שתידרש לשקול אם כדאי לה לירות, לפגוע במדינה ערבית - ועוד להסתכן בתגובה ישראלית שעלולה להיות קטלנית.

     

    אל אל רפא"ל

    אירוני ככל שזה נשמע, ישראל התחילה לחפש מענה לאיום הרקטות ארוכות הטווח בדיוק חודשיים לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה. מנהלת חומה - בשיתוף עם הסוכנות להגנת טילים של ארה"ב - הוציאה מכרז לפיתוח מערכת להגנה מפני טילים בליסטיים קצרי טווח (40־400 ק"מ), כשהתנאי המרכזי בה היה שמחיר היירוט של טיל יחיד לא יעלה על 300 אלף דולר. אחרי תהליך בדיקה ארוך נבחרה הצעה משותפת של רפא"ל ושל החברה האמריקאית רייתיאון לפיתוח "קלע דוד", שנקראת גם "שרביט קסמים" - בחירה שממשיכה לעמוד במוקד מחלוקת סוערת עד היום.

     

    המערכת מבוססת על טכנולוגיה שפיתחה רפא"ל בתחום טילי האוויר־אוויר. מדובר בטיל מיירט במשקל 100 ק"ג, שבקצהו מעין חוטם מעוקל שמכיל חיישנים מכמה סוגים; הוא מסוגל לנוע במהירות של 1,000 מטר לשנייה, ואמור לפגוע באיומים בטווח של עד 400 ק"מ. בניגוד לחץ אין לו מרעום קרבה, ככה שהוא לא אמור רק להתקרב לטיל התוקף: כדי להשמיד אותו, הוא אמור לפגוע בו ראש בראש. לפי התכנון ישוגר המיירט ממשגרי הפטריוט של חיל האוויר, ויהיה ניתן לשגר אותו גם מהאוויר, מה שפותח עולם חדש של אפשרויות.

     

    מתנגדי הפרויקט טוענים שהבחירה ב"קלע דוד" נבעה מאינטרס סמוי של המדינה לתמוך ברפא"ל. ההסבר פשוט: בעולם שבו אין תחרות למטוסי הקרב האמריקאיים, הולך ופוחת משקלו של איום האוויר־אוויר - והולך וקטן מספר הלקוחות שרוצים לקנות טילי "פיתון" של רפא"ל. אבל חיל האוויר שלנו דווקא ימשיך להידרש להם, אז חשוב שישתלם להמשיך לייצר אותם כאן. והמתנגדים טוענים ש"קלע דוד" הוא בדיוק הסוכריה שתרצה את רפא"ל.

     

    במשרד הביטחון מכירים את הטענות האלה, אבל החליטו להמשיך עם הפרויקט. ברפא"ל אומרים שב־2011 תהיה ל"קלע דוד" יכולת מבצעית ראשונה - כלומר המערכת תדע לספק הגנה מפני הזילזאל, הפאג'ר ושאר הרקטות ארוכות הטווח. יש לנו שלוש שנים לראות מה יצא מהתוכניות האלה.

     

    "כיפת ברזל", גם היא של רפא"ל, אמורה לספק מענה לקסאם ולקטיושות קצרות הטווח. עד למלחמת לבנון השנייה אף אחד לא באמת חשב להשקיע מאות מיליונים בפיתוח מערכת כזאת; 4,000 הרקטות שנפלו במהלכה, לצד אלה שנופלות מדי יום בשדרות, הפילו את האסימון במשרד הביטחון. אבל בדיוק כמו במקרה של "קלע דוד", גם סביב הבחירה בכיפת ברזל אין קונצנזוס.

     

    זמן קצר אחרי המלחמה הוקמה ועדה שבחנה הצעות למערכות הגנה. היא בדקה 14 מערכות, ושלוש הגיעו לקו הגמר: "כיפת ברזל", שמבוססת על מיירט קינטי; "סקיי גארד" של Northrop Grumman האמריקאית, המבוססת על לייזר; ו"חוצץ" של התעשייה האווירית, שהציעה לפתח מיירט אחד ומערכת אחת שתתמודד עם רקטות ארוכות וקצרות טווח. את הרעיון הזה הגה האבא של תוכנית החץ, דב רביב, והוא נפסל בטענה שאין לו מענה מספיק טוב בקצוות - כלומר מול הרקטות הארוכות או הקצרות מאוד. בתעשייה האווירית טענו שההחלטה התקבלה ממניעים לא ענייניים (שוב הסיפור הישן של תמיכה ברפא"ל), ובסוף החליטו לפעול עצמאית: דירקטוריון התעשייה האווירית הקצה 50 מיליון שקל מרווחי החברה לפיתוחה של מערכת מתחרה בשם "מסך פלדה".

     

    במשרד הביטחון עדיין לא יודעים איך להתמודד עם הכרזת העצמאות הזאת. יש הטוענים שמדובר במהלך מטורף, בבזבוז של כספי מדינה, שמעיד על היעדר שליטה מרכזית של משרד הביטחון בתעשיות הכפופות לו. אחרים, וביניהם אהוד ברק, מאמינים שהתחרות דווקא טובה. לטענתם, אם המערכת של התעשייה האווירית תוכיח את עצמה, ישראל תהיה במצב של לוקסוס אמיתי: שתי מערכות הגנה יעילות וזמינות, שאפשר גם למכור ברחבי העולם.

     

    מערכת סקיי גארד אמנם עפה מהמירוץ כאמור - היא נפסלה בעיקר בגלל מגבלות רבות בתנאי ערפל ואבק, שני גורמים שמצויים בשפע באזור עזה - אבל שווה להתעכב עליה, כי בניגוד לשתי הצעות העל־הנייר הישראליות, ל־NG היה משהו ביד: מחולל לייזר ששימש ב"נאוטילוס", פרויקט ישראלי־אמריקאי שמקורותיו באמצע שנות ה־90, כשישראל שלטה באזור הביטחון של דרום לבנון וחיפשה פיתרון לקטיושות. המחולל הזה שוקל אמנם 180 טון, אבל סדרה של ניסויים הוכיחה שהוא מסוגל ליירט קטיושות, פצצות מרגמה ואפילו פגזי ארטילריה.

     

    אנשי NG טענו שבתמורה ל־180 מיליון דולר הם יכולים להביא את המערכת לארץ, ולספק הגנה מלאה לשדרות בתוך שנה וחצי. אם הם רק היו מצליחים לשכנע שזה גם יעבוד, המערכת כבר היתה פה. ובכל זאת, אם יש דבר שרוב המומחים בתחום מסכימים עליו, זה שבעתיד - ואפילו הלא כל כך רחוק - הלייזר יספק פיתרון אולטימטיבי מפני רקטות.

     

    כמה עולה ליירט 200 דולר

    בתיאוריה, לייזר הוא התשובה המתבקשת לאיום טילים: הוא טס במהירות האור, ובמקום משגרים ומיירטים צריך רק חיבור לחשמל. אבל המציאות, כמו תמיד, קצת יותר מורכבת.

    כאמור, לפני קצת יותר מעשר שנים התחילו ישראל וארה"ב לערוך ניסויים במסגרת פרויקט נאוטילוס - תותח לייזר כימי שמשולב במכ"ם של חברת אלתא. הניסויים היו הצלחה אדירה: הלייזר פגע בעשרות רקטות והשמיד אותן. הבעיה היתה שהמחולל שייצר את האנרגיה לתותח היה משהו בגודל בניין של שלוש קומות, שפשוט לא היה אפשר לנייד אותו. הפרויקט נמשך בניסיון לייצר גירסה ניידת של המחולל, ולמרות ההתפתחויות הטכנולוגיות והכסף שזרם, זה לא הלך. האמריקאים נטשו את הפרויקט ראשונים, וב־2004 הורידה גם ישראל את הרגל מהגז וקברה את חזון הנאוטילוס.

     

    "זאת היתה שגיאה קונספטואלית", טוען היום דוד עברי, לשעבר מפקד חיל האוויר וראש אג"מ. "אם היינו ממשיכים בפיתוח היתה לנו היום גירסה 2.0 ומחר גירסה 3.0. הרי ברור לכולם שהלייזר הוא העתיד". גם למשרד הביטחון זה ברור, אבל בחזון שלו אין לייזר כימי שדורש מחולל גדול ומסורבל. "הפיתרון יבוא מתחום הלייזר־מצב־מוצק", טוענים אנשי מפא"ת (מנהלת פיתוח אמצעים ותשתיות במשרד הביטחון), "אבל הטכנולוגיה עדיין לא בשלה".

     


    צילום: רויטרס

     

    עם נטישת פרויקט נאוטילוס, ישראל החליטה למעשה שלא לפתח מענה לאיום הרקטות קצרות הטווח. מלחמת לבנון והקסאם מעזה שינו את התמונה, אבל הזמן שבוזבז הוא הסיבה לכך שתושבי שדרות - ולא רק הם, אלא המדיניות הישראלית בעזה בכללה - ממתינים ליום שבו תשלים רפא"ל את פיתוח כיפת ברזל. שר הביטחון ברק סבור שלא ניתן לצאת לפעולה רחבה בעזה בהיעדר מערכת הגנה מפני הקסאם, כי כל פעולה כזאת תוביל בהכרח לירי מסיבי של רקטות על שדרות ואשקלון. אפילו החזון המדיני של ברק תלוי בכיפה מברזל: "עד שתהיה מערכת הגנה מפני רקטות", הוא אומר, "ישראל לא תוכל לבצע נסיגות נוספות בשטחי הגדה המערבית, שיחשפו את ערי המרכז לירי מהשטחים הפלסטיניים".

     

    ברפא"ל מודעים לגודל הציפיות. הסוללה הראשונה של כיפת ברזל תכלול מכ"ם של אלתא, מרכז בקרת אש, ושישה משגרים, שכל אחד מהם נושא 20 מיירטים. הדרישה של משרד הביטחון היא שסוללה כזאת תוכל להגן על מרכז עירוני גדול כמו שדרות או אשקלון מפני מטחים של רקטות בכל מזג אוויר - ובעלות מקסימלית של 45 אלף דולר לטיל. פה, במחיר, טמון האתגר הגדול. הרי בעיקרון, הטכנולוגיה הקיימת היום יכולה לספק מענה לקסאם - אפשר להשתמש בטילי אוויר־אוויר מונחי מכ"ם, שיכולים לפגוע לא רע בצינורות שמתעופפים אלינו מעזה. אבל אם היינו משקיעים 200 אלף דולר ביירוט של כל צינור כזה, תוך זמן קצר היינו גם משווים את רמת החיים שלנו לזאת של עזה. החוכמה היא ליירט את הקסאם, שהעלות הריאלית שלו היא משהו כמו 200 דולר, במחיר שישראל תוכל לעמוד בו.

     

    מתנגדי הפרויקט ממשיכים לטעון בתוקף שאין שום היגיון כלכלי בלהשקיע 45 אלף דולר ביירוט כל קסאם. אבל בהיעדר הצעה זולה ויעילה יותר - ובהנחה שהמערכת של התעשייה האווירית לא תנפק גם פיתרון קסם כלכלי, ושמערכת מבוססת לייזר זה עניין של כמה שנים טובות - כנראה שבעוד שנתיים וחצי, "כיפת ברזל" תהיה המערכת הראשונה בעולם ליירוט רקטות קצרות טווח.

     

    על קו השיגור

    עד שיושלמו מערכות ההגנה, צה"ל מתאים את התוכניות האופרטיביות שלו למציאות של איום הרקטות; טראומת מלחמת לבנון השנייה משתקפת היום בתוכניות מבצעיות שמטרתן השתלטות מהירה על שטחי השיגור של האויב כדי למנוע (או לפחות לשבש משמעותית) את ירי הרקטות על העורף. "איום הרקטות לא משנה את טבעה של המלחמה, אבל יש לו השפעה משמעותית על הדרך שבה ינוהלו המלחמות", אומר אלוף (מיל') יעקב עמידרור, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן. "לחץ ציבורי של עורף הנתון תחת מתקפה עלול לאלץ את מקבלי ההחלטות לפעול להפסקת הירי, גם אם זה לא משרת את המאמץ העיקרי של המלחמה".

     

    זאת תהיה גם ההתלבטות של צה"ל במלחמה הבאה: האם להקצות כוחות משמעותיים לכיבוש שטחי שיגור, מה שעשוי להאריך את הלחימה, או לרתום את כל המשאבים למטרת המלחמה הקלאסית - השמדת הכוח הלוחם של היריב והכרעתו. כשצה"ל מדבר היום על הצורך להגדיל את סדר הכוחות, זה נובע מההבנה שהוא יצטרך לעבוד במקביל גם על דיכוי הירי לעבר העורף, וגם על הכנעת היריב. כל זה תוך עמידה בתנאי משמעותי נוסף של מלחמה, זה שלא עמדנו בו במלחמת לבנון השנייה: קיצורה למינימום האפשרי, בעיקר מתוך כוונה לצמצם את הנזק שנגרם למשק הישראלי כתוצאה מהשעבוד למאמץ המלחמתי.

     

    מכאן ניתן להבין גם את גודל הציפיות שתולים מומחי הביטחון במערכות ההגנה מפני רקטות וטילים. במידה רבה הן אמורות לפתור לנו את הדילמה, ולתת לישראל עומק אסטרטגי שיפצה על היעדר העומק הגיאוגרפי. במקום לפעול תחת לחץ ולהיגרר למהלכים חפוזים, מקבלי ההחלטות יוכלו להפעיל יותר שיקול דעת ומחשבה לפני שהם שולחים כוחות להשתלט על שטחי אויב.

     

    אבל חזון אחרית הימים הזה, שבו לישראל יהיו חמש שכבות הגנה מפני טילים ורקטות, יתממש לכל המוקדם בעוד שלוש שנים. עד אז יש הרבה מה לעשות: להתפלל שזה באמת יקרה בטווח הזמן הזה; לקוות שהגרעין האיראני לא יקדים אותנו, ושסוריה לא תפתח במתקפת טילים, ושלא נישאב לעזה בניגוד לרצוננו; ובעיקר ולהמשיך לייסר את עצמנו בשאלה למה לעזאזל לא חשבנו על זה קודם.

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים