הענק הרועש

לפעמים צריך את הסיבה הכי מטופשת בעולם כדי להיזכר במשהו חשוב. לנו היו שתי סיבות די מטופשות כדי להיזכר שאנחנו אוהבים את אלי גורנשטיין. האחת היא תפקידו הנוסטלגי כדוד פסח בתוכנית הילדים הקלאסית "פרפר נחמד", והשנייה הפרסומת באווירת סרטי האימה הטראשיים לסוכריות מאסט, שבה הוא מגלם רופא המגלה כי מגיפת מציצת סוכריות על מקל תוקפת את העיר.

מנתב את הטירוף שבפנים לתפקידים שלו. אלי גורנשטיין (צילום: כפיר חרבי)

מה זה משנה? העיקר שנזכרנו. ולא שאין סיבות אחרות. גורנשטיין, 55, נשוי למעלה מ־30 שנה ואב לשלושה, עסוק בימים אלה בחזרות לקראת הצגת יחיד בשם "איטרוף", שתעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו בחול המועד. יש לו קריירה עשירה ומגוונת, המתפרסת זה שלושה עשורים וחצי על תחומים רבים. הוא התחיל בלהקת פיקוד מרכז, אחר כך כיכב בהמון תוכניות שילידי שנות ה־70 גדלו עליהן, החל מ"טלפלא", תוכנית שגיבורה היה בובת גרב בצורת תולעת, "פרפר נחמד" - עוד תוכנית שבה חלק מהגיבורים נרכשו בכיתן במבצע סוף העונה, "קשת וענן", "רחוב סומסום", "ארץ מולדת", שלא לדבר על השתתפותו בסרט "הלהקה" בסצנה מיתולוגית שבה הוא שופך על עצמו לבן.

מלבד קריירת המשחק הוא ניחן בקול עמוק שאי אפשר לטעות בו ובכישרון מוזיקלי, כולל ערב יחיד שבו הוא שר משירי פרנק סינטרה ומספר סיפורים עליו. הוא גם שר קלאסיקות ישראליות, שנסונים צרפתיים ואריות איטלקיות בדואט עם אקורדיון (עם איתן שפירא, האקורדיוניסט שעימו עבד ב"טלפלא" - איזה עולם קטן, איך סובב לו גלגל וכו'). לא מספיק? טוב, אז הוא גם מנחה ערבים באופרה הישראלית ולא מפסיק להופיע על הבמה, בעשרות מחזות זמר, כשהאחרונים שבהם היו "המפיקים", "צלילי המוזיקה" ו"עוץ לי גוץ לי". לאחרונה השתתף גם בסרט "המוסד הסגור" בתפקיד קוצ'יק המדען, במחווה לתפקידי המדען בסרטי ג'יימס בונד. אה, כן, והפרסומת לסוכריות על מקל, בל נשכח. נשמע מפואר, לא? אז את כל זה הוא עושה ממרומי ה־1.95 מטר שלו, ולכן אני דואגת מבעוד מועד שהראיון ייערך בישיבה. למרות שהוא עונה להגדרה שטבע הארי, ההוא מ"כשהארי פגש את סאלי", הטוענת שאדם בגובה הזה הוא"Too Tall To Talk to", הרי שבמהרה אני מגלה כי זה משתלם.

לא שכחנו. דוד פסח (צילום: כפיר חרבי)

כבר מגיל צעיר היה ברור לגורנשטיין, יליד תל אביב ממש ליד הים, שעתידו נמצא על הבמה. "באתי ממשפחה מאוד... סבא שלי היה אדם מאוד חכם, הוא היה חבר של קפקא ושל מקס ברוד בפראג. ואמא שלי (הבת של סבא - א.א) היתה אשה... אני חושב שאם היא היתה חיה במאה ה־19 היה מתאים לה להנהיג סלון ספרותי. היא היתה אשה מאוד מרשימה, מאוד יפה, אבל היו לה כמה בעיות... בתור ילד אני זוכר שהסתובבתי להם בין הרגליים ובין כל החברים של סבא שלי והרגשתי שאני באיזו שכיית חמדה. הייתי שומע מוזיקה ורוקד בבית, עושה תנועות קלאסיות (הוא מדגים - א.א), או עומד ומנצח על תזמורת. לא היה לי ספק, מההתחלה נמשכתי לתחום הבמה. אהבתי לנגן בצ'לו. בתור ילד ראיתי את ז'קלין דה פרה מופיעה בהיכל התרבות עם הצ'לו ככה, מונח לה...".

אחרי השירות בלהקה צבאית ואחרי לימודים בחו"ל, הגיע בגיל 25 לאודישנים לתוכנית ילדים חדשה שכוכבה היה בובה אילמת בצורת תולעת. גיל 25 היום הוא הגיל שבו כוכבי הילדים מופיעים בתפקידים פרובוקטיביים על מנת להתנער מהתדמית התמימה והנקייה, אבל פעם, כאמור, עשו דברים אחרת. 

עשית לזה אודישן?

"בטח, שרתי את 'במדינת הגמדים' וגם אלתרתי איזה משהו. השקענו בזה, זאת אומרת לקחו את זה ברצינות, לא חיפפו. הכותבים של זה היו פוצ'ו (מסופרי דור הפלמ"ח - א.א) ומאיר שלו. אני זוכר, למשל, שבאיזשהו קטע הייתי צריך לומר משהו כמו 'ועכשיו, ילדים, שמעו סיפור' - והבמאית אמרה לי שאני פותח יותר מדי את העיניים ורואים לי יותר מדי את הלבן שבעיניים. חשבו על פרטים כאלה. היום אני מרגיש שלוקחים את תוכניות הילדים פחות ברצינות וחבל. למרות שעשיתי עכשיו סדרה לערוץ לוגי שבה אני משחק את דארווין, והתסריטאית עבדה מאוד קשה כדי להסביר לילדים את התיאוריה של דארווין, ואני חושב שזה יצא מאוד יפה. פעם פשוט עבדתי בטלוויזיה החינוכית. זו היתה העבודה שלי. הייתי הולך לשם בבוקר ועושה 'ארץ מולדת', 'טלפלא'...".

מה צריך פרפורמר טוב?

"קודם כל צריך שיהיה לו קול טוב, לדעתי. גם אם הוא לא זמר, צריך קול שיגיד, שיביע משהו, ושתהיה שליטה בגוף. וצריך להתכוון לדברים ולהתכוון להעביר אותם לקהל. הקהל מרגיש בזה, אם יש כוונה זה משהו שיוצא החוצה מתוך הזמר או השחקן ועובר אל הקהל".

אבל קול יכול להיות גם משהו שמזוהה אתך ומפריע לך להשתנות?

"כן, אני מאוד מזוהה עם הקול שלי. לפעמים אני הולך לבנק, למשל, הפקידה עם המבט שלה מושפל ואני אומר, "שלום, אני רוצה...", והיא מרימה את המבט. מזהים את הקול שלי". 

הוא צרוב לנו בזיכרון הקולקטיבי.

"אבל אני יכול להשתמש בזה. בתור בחור צעיר לא היה לי הרבה ביטחון עם נשים. עם אשתי התחלתי בעזרת הקול שלי. תמיד היו אומרים 'גורנשטיין, תשיר משהו'. היינו במסיבה ושרתי, תמיד סמכתי על הקול שלי".

יוצא לך לשחק תפקידי מדענים או רופאים מטורפים. אתה יודע למה רואים בך משהו מטורף?

"בטח. אני יודע שיש שם בפנים איזה טירוף ואני מנתב אותו לתפקידים שלי, אבל זה משהו שקיים בי. למשל ב'המפיקים' שיחקתי דמות כל כך מטורפת - קצין נאצי שאוהב לשיר ומאלף יונים מפוחלצות. אני אוהב לתת לדמויות שלי איזה טירוף קטן".

איך היה לשחק בפרסומת?

"פרסומת טובה, לא סתם פרסומת. את לא יודעת מה הפרסומת הזאת עשתה לי. בדרך כלל אנשים מזפזפים בפרסומות, אבל זאת פרסומת שאנשים מחכים לה".

מה אומרים לך ברחוב?

"'איך צחקתי', 'אני מחכה לראות את הפרסומת'. הבמאי שחר סגל בחר אותי לפרסומת בלי אודישן, התקשרו אליי ואמרו לי 'רוצים אותך ביום הזה והזה'. אין לי מושג במה הוא ראה אותי. אמרתי להם שביום הזה יש לי הצגה ב־12:00, אז זה לא יוכל לקרות. אחר כך הם התקשרו אליי וסידרו שהצילומים יתחילו ב־5:00 בבוקר, כדי שאני אספיק להצגה. הגעתי לסט ולא האמנתי, הם בנו שם באולפן בית חולים אמיתי, עם אמבולנס שעומד ברקע, ובסופו של דבר צילמנו את זה בשעה וחצי. שעה וחצי! שחר אמר 'תן לי בבקשה את הפרצוף הזה, פרצוף מודאג, אבל גם כזה שקצת מבסוט כי יש לו עבודה'.

הוא ידע מה הוא רוצה, אני חושב שהוא סוג של גאון, לא יודע למה הוא עושה רק פרסומות. אחר כך התקשרתי להודות לו, הוא אמר לי 'תודה רבה' וזהו, הוא לא מדבר הרבה. מצד שני, כמה ימים לפני זה עשו מכרז לאיזו פרסומת, וכל מיני משרדי פרסום הכינו הצעות ואני השתתפתי במכרז של אחד מהם. נסעתי אליהם, צילמנו חצי יום ואני שיחקתי, ועבדנו קשה מאוד וכל זה בחינם... כי זה הלא רק לפרזנטציה. בסוף משרד אחר לקח את זה ואמרו שהם רוצים מישהו צעיר יותר".

"מרגיש שלוקחים את תוכניות הילדים פחות ברצינות וחבל". גורנשטיין (צילום: כפיר חרבי)

גורנשטיין עובד בטירוף, כאמור, בלי שרבים מאיתנו יודעים על כך. בימים אלה הוא עובד על מחזה יחיד לפסטיבל תיאטרונטו, "איטרוף", עיבוד של נובלה מתוך הספר "בגוף אני מבינה" של דויד גרוסמן שכתבה תסריטאית ומחזאית צעירה בת 21, דנה אידיסיס. "זה סיפור על גבר, שאול, שאשתו הולכת להתבודד כמה ימים בכל שנה והוא בטוח שהיא בוגדת בו.

הוא מפתח פנטזיות על הבחור הזה שהיא בוגדת בו איתו, פאול, ומדמיין שהוא מובטל ויש לו 23 שעות ביממה לאהוב אותה. כשהיא אומרת לו שהיא הולכת לבריכה, הוא אומר: 'היא חוזרת עם ריח של כלור בשיער וקצת פחות שמפו בבקבוק ובשיער רטוב. איזו מקצוענית, היא לא היתה כך כשהכרנו". הוא נוסע אחריה למקום שבו היא מתבודדת, אבל לא נכנס. חוזר. ואז שוב נוסע ולא נכנס. ושוב נוסע ובפעם השלישית הוא עושה תאונה, שובר את הרגל ומבקש מגיסתו שתסיע אותו לשם. בעצם, הנסיעה לשם עם גיסתו היא ההצגה. זה מאוד קשה. אני מרגיש שעוד לא עשיתי דבר כזה ואני די מפחד. שעה על הבמה, לבד, זה יכול להצליח ויכול גם שלא. אבל אני מרגיש שעכשיו, אולי בפעם הראשונה, אני יכול לעשות את זה".

זה נשמע כמו מסע נפשי שקשה לעבור. למה אתה רוצה לעשות את זה?

"אני חושב שכדי להעביר משהו לקהל. זה ההבדל בין ללכת לפסיכולוג, שם אתה עובר טיפול וזה נשאר שלך פרטי, לבין להעלות את זה על במה. אני חושב שאני יכול להעביר את החוויה הזאת לקהל ולומר משהו בנושא הזה".

איזה נושא?

"אינטימיות. אני מרגיש שלא מתעסקים בצד הזה. דווקא כשהוא מפנטז על איך היא בוגדת בו, הוא נזכר באינטימיות שיש ביניהם. אני נשוי כבר שלושים שנה וזה מעניין אותי. מה זה הדבר הזה? אתה שוכב ליד מישהי במיטה. אתם מדברים, אתם לא מדברים. אני גם משחק את הגיסה שלו. בהתחלה חשבתי שתיקי דיין תעשה את הקול שלה, אבל אחר כך הבנתי שאני צריך לשחק אותה. ובעצם בזה אני מתעסק עכשיו, בצד שלה. גם לה יש סיפור. בהתחלה דנה אידיסיס כתבה רק את הסיפור שלו וגרוסמן התעקש גם על הסיפור שלה. בעצם, הסיפור שלו גורם לה להיזכר באהבה גדולה שלה מלפני הנישואין, והיא גם מתקשרת אליו וכמובן מיד מנתקת. גם היא עוברת משהו בנסיעה הזאת. זה עומד לעלות בתיאטרון הסמטה".

הקאמרי לא לקח את זה?

"הצעתי. עמרי ניצן אמר, 'בוא נראה איך זה הולך'. אמרתי, 'אתם תאכלו את הכובע'. אבל אני מפחד מאוד. זה ניסוי. לא עושים הרבה דברים כאלה, לקחת טקסט ספרותי ולהתמודד איתו".

נראה שגורנשטיין נמצא בתקופה טובה, מקבל הכרה ואהבה מהציבור הרחב - יותר בזכות תפקידו כדוקטור בפרסומת. הוא מופיע הרבה, הטוקבקים בכל פעם שמוזכר שמו אומרים "אמן גדול" ו"מוכשר", והוא עומד בפני חוויה מאתגרת מאוד בחייו המקצועיים, שגורמת לו התרגשות רבה. חוץ מזה הוא גם עומד לטוס לתאילנד לצילומי העונה החדשה של "אמא'לה".

"אנחנו מצלמים בקופיפי ובאיים אחרים. אני אאריך קצת את השהייה ואשאר שם עם אשתי. פעם ראשונה. זה נופל בדיוק על יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ותמיד אני מופיע בימים האלה. אני אוהב לשיר את השירים העצובים האלה... 'אליפלט'... אני עושה את זה טוב. אבל השנה אמרתי לעצמי שלא".

כשאני יוצאת מהראיון ופוסעת ברחוב אני חושבת לעצמי שזה אחד הראיונות שהכי נהניתי לקיים. רק מרואיינים מעטים הם אנשי שיחה מעניינים כמו אלי גורנשטיין, שכן לפעמים אין קשר בין כישרון ובין אישיות. במקרה שלו הכישרון והקסם האישי דרים בכפיפה אחת, ואם יש משהו שהייתי רוצה לאחל לכבוד החג הוא שנראה את דוד פסח עוד הרבה על המרקע שלנו. בצבע. לא בשידורים חוזרים. K