קשה כמעט להאמין שפעם היינו יחד רשפי אש
יותר מחודש עבר מאז הפרידה, ואני נאבקת עם השלהבת הזו בתוך הראש, מנסה להבין מה המתנה שמסתתרת שם - ונותרת חסרת מענה. נשארתי עם הזיכרון שלך, מר מתוק בפה. מזמן הפכנו זרות. עכשיו את רק שיר, בעיקר נוסטלגיה
אחרי הכל הפכנו להיות שיר געגועים. אני טבעתי בעבודה, את טבעת בכל מה שאינו קשור בי ובחיי. ואולי טוב שכך. לפעמים הייתי רוצה להיות עפיפון, לרחף לרגע מעל המרפסות שלך, למצמץ קלות אל מול השמש בניסיון לראות משהו מהזיק ההוא בעינייך.
"רשפיה רשפי אש שלהבתיה". כבר חודש אני נאבקת עם הזנב של הפסוק הזה, עם השלהבת הזו, בתוך הראש, מנסה להבין מה המתנה שמסתתרת שם - ונותרת חסרת מענה. אבל אולי זה הזיק ההוא. הרשף המהיר, שברגעים מסויימים יכולתי ממש לחוש אותו נע ביני ובינך. אולי זה המקום הבוער ההוא, זה שלוחש לי עדיין מתוך הכריות בשעות המעטות שאני ישנה.
אז עכשיו את שיר, וגם כמה מילים בטור אישי, שתמיד כשאחזור אחורה לקרוא, תהיי שם, מחייכת אליי מקצות הדף כפי שאינך עושה מזה זמן.
הסתפרתי היום, וקווצות השיער הארוך מדי שניתזו הזכירו לי תמונות מהתקופה שהיינו יחד. הן עפו בחלל המספרה הקטנה והריקה, אדמוניות כפי שאינני כבר די הרבה זמן. נשארתי עם הצבע הטבעי שלי ועם הזיכרון שלך, מר מתוק בפה. היום את בעיקר נוסטלגיה. מזמן הפכנו זרות, ועם צלה של העוינות בינינו, קשה כמעט להאמין שפעם היינו יחד רשפי אש.
"תסבירי לי איך את מסוגלת לעמוד בפרידות האלה"
האהבה, כמו ילד בלתי רצוי, מסתכלת בגבנו במבט נוגה. ככה זה, כשאהבה נגמרת, גם שנים אחר כך, משהו ממנה נותר להביט בגבך, לצוץ ברגע הלא נכון באיזה פגישה מקרית ולגרום רעד קל בשפה התחתונה, כזה של התרגשות. לא רצוני, לא רצוי, ובעיקר - מביך. מסוג הרגעים בהם את שונאת את העובדה שהאדם מולך ראה אותך אי-פעם חשופה ועירומה. איזו משוררת דתיה שיצא לי להכיר, שהיתה אז נשואה טרייה, אמרה לי: "אין לי בעיה עם הצניעות או משהו כזה בחייך, אבל תסבירי לי איך את מסוגלת לעמוד בפרידות האלה".
"אני לא מסוגלת לעמוד", עניתי בחיוך, "אני מעדיפה לשבת כמה רגעים לפני שאני ממשיכה הלאה".
"רשפיה רשפי אש", את זה אני מכירה היטב, את הבעירה הפנימית מאחורי הלחיים, בהתחלה של תשוקה, אחר כך של משהו עמוק בהרבה וחסר מילים. אחרי ככלות הכל, של מבוכה וכאב. אותה אש בדיוק, רק הזוויות משתנות. ואולי אזכור השם המפורש במילה "שלהבתיה" בא לדבר על מה שאיני מבינה: כיצד ייתכן שזה לא באמת כבה, לא באמת נגמר, גם אם עברתי הלאה והשתניתי. משהו מהאש הזו תמיד נשאר, תמיד בוער, תמיד מהווה חלק ממני וממה שעיצב אותי ואת חיי.
מי שנכנס בי עמוק כל כך, לא נמחק בקלות
לפעמים בא לי למרוד בזיכרון הזה, לצרוב מעליו משהו אחר. זה לא באמת הולך, מי שנכנס בי עמוק כל כך, לא נמחק בקלות המקלדת, לא נמחק בקלות המחשבה. והזמן, כמו שאומרת ריטה, הוא לא רופא – הוא רק מביא הקלה.
השמועות בעיר הקטנה עושות כנפיים מאוד מהר. אנשים ממשיכים ללכת על הקרקע, ואנחנו עוד שיר געגועים, לא רשפים ולא אש, אלא גם ובעיקר מבוכה ומשקע עכור בתחתיתו של כוס הקפה שלי, איך לפעמים. מזמן לא מידי בוקר, ובוודאי לא מידי לילה. את לפעמים בחלומות שלי, רושפת אליי מבטי תשוקה, וההתעוררות ממך היא בעיקר מבוכה על שהתת מודע שלי עוד שבוי בשלהבתייך, כשאני כבר עברתי לדפים הבאים בספר שלי.
חלמתי עלייך ועל כנפיים לאחרונה, על הזיק בעינייך היפות. זה לא ידהה, כפי שקודמותייך לא דהו. אני דווקא מאוד לא אוהבת לחזור אחורה, רק הראש והדימיון מתמרדים לפעמים.
היום זה לפעמים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
