איש התיאטרון ניסן נתיב הלך לעולמו

ארונו של חתן פרס ישראל, ניסן נתיב, יונח ביום ג', 22 באפריל, בשעה 11 על במת תיאטרון צוותא על מנת לאפשר למוקירי זכרו לחלוק לו כבוד אחרון. שעה אחר כך, בשעה 12, יחל טקס בהנחית המנהל האדמניסטרטיבי של הסטודיו, מיכי ורשביאק, וישאו בו דברים לזכרו. בין הדוברים יהיו תלמידו וחברו, הבמאי מיכאל גורביץ', שר התרבות ראלב מג'אדלה, קרוב משפחתו ויו"ר ההנהלה הציבורית של בתי הספר זבולון שליש ואחרים. מסע ההלוויה, שתערך בשעה שתיים בבית העלמין ירקון בתל אביב, ייצא בשעה אחת.

נתיב, שתלמידיו מצאו אותו ללא רוח חיים לאחר שפרצו לביתו, היה בן 86 במותו. הוא אמור היה לקבל השנה את פרס ישראל על פועלו בתחום התיאטרון. את ההודעה על הענקת פרס ישראל בתחום התיאטרון קיבל נתיב דווקא בשעה שבית הספר שניהל, ממנו יצאנו שחקנים רבים ומוכרים - כמו מיכאל גורביץ', קרן מור, רמי הויברגר ורבים אחרים, היה על סף סגירה, מחוסר תקציב. למרות זאת, בוועדת הפרס, בה עמדו זהרירה חריפאי, שרה ליסובסקי ונורית יערי, נכתב בנימוקים כי נתיב תרם תרומה מכרעת לתיאטרון הישראלי בטיפוח דורות של שחקנים ובמאים מן השורה הראשונה, "אי אפשר לחשוב היום על התיאטרון הישראלי בלי להיתקל במעשה ידיו של נתיב", נאמר בהודעה.

למיכי ורשביאק, המנהל הארגוני של הסטודיו למשחק ויד ימינו של ניסן נתיב מזה עשרות שנים, קשה למצוא מילים. "אני יכול לומר רק שזה היה איש שכולו רוח. הוא היה איש רוח במלוא מובן המילה ואם בכל זאת, היה צריך איזשהו חומר, זה היה על מנת לאפשר לרוח להתקיים.

"איזה איש הוא היה, איזה מוסר עילאי, איזה ידע, איזה הומור, איזו מקצועיות. ניסן היה אדם שעד לרגעיו האחרונים הוא עבד. רק ביום חמישי עוד בחן תלמידים לשנת הלימודים הבאה. זה בלתי נתפס.

"קשה לדעת מה היה שם. נכון לעכשיו אנחנו לא רוצים להגיד סתם דברים, אבל זה היה פתאומי לחלוטין. היתה לו היסטוריה של לב, אבל לך תדע. הוא היה בסדר גמור ביום חמישי. היתה לנו ישיבה מרגשת מאוד בעיריית תל אביב. העירייה נתנה אור ירוק לפרויקט הגדול של העברת הסטודיו ליפו. ניסן היה מאוד נרגש. אחר כך נפגשנו בסטודיו בתל אביב ודיברנו על הצרה הצרורה של ירושלים. הוחלט שנצא לתקשורת אחרי החג להודיע על סגירת הסטודיו בירושלים כיוון שהעירייה פשוט לא מצאה מענה לבעיות, למרות כל השנים שהשקענו שם והמשכנו לעבוד. וזה שבר את רוחו.

נתיב. נשוי לסטודיו (צילום: תומריקו) 

"היום הוא אמור היה להפגש עם במאית צעירה שאיתה היה בקשר בעניינים מקצועיים. כשלא ענה לטלפונים שלה, היא הזמינה מנעולן. אני הייתי בדרך מהצפון, כשהגענו לדירה מצאנו אותו ללא רוח חיים. זה פשוט הדבר הכי לא הוגן שאפשר לעשות לו - לא לאפשר לו להגיע לטקס קבלת פרס ישראל".

איש התיאטרון וחברו הקרוב ערן בניאל: "אני בא עכשיו מהדירה הריקה של ניסן. חתן פרס ישראל, כמה אופייני, דירה שכורה של חדר וחצי. זה הסיפור. ניסן היה פדגוג ענק. הסיפור שלו זה הסיפור של המדינה שלנו, מהעלייה ארצה, דרך השירות הצבאי, הלימודים בסטודיה של תיאטרון הבימה. ניסן נתיב הוא מיסטר תיאטרון של ארץ ישראל. הוא המורה החשוב ביותר. האיש שאמר: 'אני נשוי לסטודיו והתלמידים הם הילדים שלי'. זה איש ענק, חבר, מודל שלא מייצרים יותר". 

שולי רנד, מתלמידיו של נתיב: "מאז שנודע לי על מותו של ניסן אני מוצף געגועים. פתאום עלתה לי המחשבה שהפעם האחרונה שנפגשנו, היתה כשהצטלמתי לסרט תעודה שהסטודיו עשה. הוא הביא לי דפים מאוסף כתבי הקודש שלו. הוא עסק לא מעט בכתבים עתיקים והוא הביא לי כתבי קודש במתנה לפרמיירה של ההצגה 'מים אחרונים'.

"זה כאב גדול ועצב גדול. מאוד קשה לי לדמיין עולם בלי ניסן. אנחנו לא היינו בקשר יומיומי אבל הקשר שלנו טבוע בתוך כל החשיבה והתפיסה שלי. הוא היה אדם אציל נפש, עדין ומסור מאוד. הגעגוע אליו בחייו היה אדיר, ועכשיו קל וחומר. חשבתי על המפגש הראשון שלנו, נזכרתי בזה כי לאחרונה צילמו סרט תעודה על החיים שלו והראו את האודישן שלי לסטודיו. זה מפגש מוזר. ניסן ישב עם משקפי שמש ולא הסתכל עליי בכלל. הוא נתן לי הרגשה שאני מבזבז את הזמן שלו כמו שהיה נוהג לעשות באודישנים. הוא היה מאוד זהיר. לא רצה שאנשים שלא נוצרו למקצוע הזה יבזבזו את הזמן שלהם. הוא נזהר באנשים כי הוא ידע שאם אתה לא עשוי מהחומר הנכון, המקצוע הזה יכאיב לך יותר. קשה להאמין שיהיה לו תחליף, באמת קשה להאמין שיהיה מישהו בסדר גודל כזה, עם השפעה גדולה שכזו. השפעה של מורה זה לא רק בידע אלא גם באישיות. הוא היה יחיד מסוגו".

"היה באיש הזה משהו אחר"

רועי אסף, שסיים את לימודיו בסטודיו לפני ארבע שנים, פגש את נתיב לפני

שבוע בטקס חלוקת פרסי האקדמיה של התיאטרון, בו הוענק לאסף פרס השחקן המבטיח של השנה. "אני מודה לאלוהים שהתמזל מזלי לומר לניסן תודה על שלוש שנים נפלאות שהוא נתן לי ועל צידה לכל החיים". הוא אומר הערב. "הוא ברך אותי על הזכייה למרות שהוא לא כל כך מחשיב פרסים. הוא נהג לקרוא לכל העניין הזה 'פרסטיטוציה' ואמר לנו לא להתרגש מזכיות והפסדים. הרי אם הוא היה מחשיב פרסים, הוא היה נשאר בחיים עוד חודש. אבל היה באיש הזה משהו אחר, מרדני, לא ממוסד.

"שלוש השנים אצל ניסן היו המשמעותיות ביותר בחיי. בהן התחלתי להכיר את עצמי ובני אדם מסביבי לעומק. כי ניסן, לפני שהוא מלמד תיאטרון, הוא מלמד לאהוב בני אדם ולהקשיב להם. זה גם סוד התורה שלו – להקשיב ולהיות אמפתי כלפי הזולת. בכל הגישה התיאטרונית שלו יש משהו שכבר לא רואים היום באמנות בכלל ובתיאטרון בפרט. זו גישה טוטאלית של אדם טוטאלי שהקדיש את כל חייו לתיאטרון. הוא לימד אותנו לשאול שאלות. לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. לא להתמסד גם אם אנחנו עובדים במקום ממוסד. הוא האמין שרק דרך טיפול אישי אפשר ללמד מקצוע שהוא כל כך אינדיבידואליסטי וזה הוכיח את עצמו – הבוגרים שלו, הם ממשיכי דרכו.

"ניסן היה סמל לטוהר מידות, אדם עם רף גבוה, שהתעסק בעיקר למרות

כל הפיתויים בעידן הנוכחי ולמרות כל התפל שמקיף אותנו, הוא ידע להדוף את מה שפחות חשוב וכל מה שעלול להפריע מעיסוק בעיקר. זה סוף עידן מבחינתי. זה מאוד כואב. כל מי שלמד אצלנו וממנו, אהב והעריך אותו וזה נדיר למצוא הסכמה מקיר לקיר בתחום כל כך אגואיסטי. מה שהוא השקיע בכל אחד מאתנו, ילך איתנו לכל החיים.

"ניסן נתיב זה לא עוד בית ספר. זה סטנדרטים ואידיאלים שהתיאטרון הישראלי כיום הולך ושוחק. בסטודיו רף המידות היה תמיד גבוה. הוא הקפיד שלא לוותר על דרכו. היום התיאטרון נגוע בפופוליזם, מסחריות וכוכבנות, מושגים שניסן לא הסכים להכניס לבית הספר. זו לא קלישאה, זה באמת סוף עידן. אין עוד מורים כאלה. הוא היה מורה לחיים שהקדיש את חייו בשביל להעניק לתלמידים שלו ברוחב לב מהידע שהיה בו. ובניגוד למה שנהוג היה לומר עליו, הוא אחד האנשים הכי רגישים שפגשתי".

כמו כל תלמידי הסטודיו גם דני איסרליש, תלמיד שנה ג', כואב ואבל: "זו אבידה אישית כבדה. בשנה האחרונה היתה ביננו קרבה גדולה. אדם לא יכול ללכת כך ולהשאיר דברים לא פתורים וניסן הרי היה מעיין נובע של תשובות ושאלות לשחקן המתחיל, כך שעכשיו נשארו כל כך הרבה דברים לא פתורים.

"הוא היה איש חד פעמי עם צורת הסתכלות כל כך מיוחדת על החיים. להיות לידו היה שיעור בלתי פוסק. מכל השעות שלי עם ניסן, השיעורים הכי מהותיים שקיבלתי היו במפגשים שבהם הוא סיפר על החיים, על שיחות שהיו לו, על אנשים שפגש. הוא ידע להוציא מכל סיפור את תמצית החיים ולהניח לפניח על השולחן.

"ניסן הוא מישהו שאתה לא רוצה לעולם להיפרד ממנו. אפשר היה לראות את זה בעיניים הבורקות של הבוגרים שחזרו אליו תמיד עם אותו מבט אוהב של בן מצד אחד ומעריץ מהצד השני. זה האיש הכי מיוחד שפגשתי בחיי, אישיות שאין שווים לה. מדברים עכשיו כל הזמן על פרס ישראל הזה וזה מצחיק. אני חושב על שיחה שהיתה לי איתו יום אחרי שהודיעו לו על קבלת הפרס. ניגשתי לברך אותו והוא אמר: 'אני לא מרוצה!'. שאלתי אותו למה והוא ענה שזה פשוט לא מתאים לחיים שלו. הוא אמר שעל פי סיפור חייו צריך היה להיגרם לו עוול. הפרס הזה, לדבריו, היה צריך להיות מוענק לו אחרי מותו. כי הוא הרי כל החיים נלחם על הכל, נאבק בכל מערכת אפשרית. 'שום דבר לא בא לי בקלות', הוא אמר לי.

"אני חושב שהיה לו קשה מאוד עם זה שסידרו אותו. איש מיוחד הוא ניסן. איש ששידר ריחוק ופרטניות אבל איכשהו כולם אהבו אותו. אחרי כל הצגה בסטודיו היינו בשיחות שאחרי מנסים לגלות מי ראה את ניסן מחייך. הוא תמיד ניסה להסתיר את הצחוק הזה שהיה מתגנב לו בעקמומיות הפה. הוא ידע לצחוק ממה שטוב. ולסחוט ממנו צחוק, אמר שאתה באמת מצחיק. עם תלמידי שנה ג' הסכר נפרץ ואני מודה שניצלתי את מעמדי בכדי להתקרב כי ידעתי שככל שיש לך יותר שעות ניסן, תצא נשכר. כל רגע איתו היה פרס". 

עד יומו האחרון

נתיב, בן 86, נולד בהולנד, תחת השם נוטוביץ' אותו שינה בהמלצת אברהם שלונסקי, ועלה לישראל בגפו, כנער בן 15 ב-1937. במלחמת העולם השניה התגייס לבריגדה היהודית, במלחמת העצמאות היה מפקד חי"ר ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים.

אחר כך עבר לפריז שם למד פנטומימה אצל אטיין דקרו וכששב לישראל עבד כבמאי בתיאטרונים שונים, ביים תכניות ותסכיתים ב"קול ישראל" וב-1963 הקים את "סטודיו למשחק ניסן נתיב" אותו הוא ניהל עד יומו האחרון. בית הספר הוקם תחילה במרתף קטן ברחוב ריינס בתל אביב ורק ב-1986 הוזמן על ידי עירית ירושלים לפתוח שם סניף של בית הספר.

נתיב כבר זכה בפרסי כבוד על הישגיו ותרומתו לתיאטרון המקומי, ביניהם אפשר למנות את פרס תל אביב לאמנויות הבמה בו זכה ב-1992 ובפרס האקדמיה של התיאטרון הישראלי על מפעל חיים ב-1999.