שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "המפעל" להזנת זונות

    סיפורן האנושי של ר' ל' וא' - זונות שנהנות משירותיה של עמותת ה"דלת לתקווה" המספקת להן מקום בו יוכלו לאכול, לנוח ולהתקלח, מציג מקום ייחודי ויחיד בארץ שנחיצותו אינה מוטלת בספק. עם זאת, עדיין נאלצת העמותה לשלם לעיריית תל-אביב ארנונה בסדר גודל של מפעל שפעם שכן במקום. למה? כי הם לא בעלי המבנה. ומעט גמישות אלמנטרית? אין

    ברחוב נווה שאנן שבתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אי שם מאחורי הקו הדמיוני החוצה בין העיר העשירה, והנהנתית, המספקת אין ספור אפשרויות ללא הפסקה, לבין תל אביב של מטה - זו המשרתת את התושבים של העיר העשירה, ומאוכלסת בעובדים זרים, פליטים מאפריקה, זונות ונרקומונים שגרים בערבוביה - שוכנת עמותת "הדלת לתקווה ".

     

    "הדלת לתקווה"

     

    יוזם ומקים העמותה הוא דויד פיקוויט שמעיד על עצמו "אני הייתי מכור, אבא שלי היה מכור, אמא שלי הייתה מכורה, סבתא שלי הייתה מכורה, דודים שלי היו מכורים" - ומזה 11 שנה הוא נקי. חווית היציאה מהסם התלוותה אצלו בהכרה שהוא חייב לסייע לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות, לצאת מהמצב הקשה בו הם נתונים.

     

    את "דלת לתקווה " הוא ייעד לדיירי רחוב באופן כללי, והופתע לגלות שדווקא הזונות הן שמגיעות למקום. בהתחלה שכנה העמותה בדירתו הפרטית - דירת שני חדרים באותו האזור, אליה הגיעו הנשים להתקלח, לאכול ולנוח. לאט לאט הצטרפו אליו מתנדבים נוספים, ויחד הם שכרו את המבנה בנווה שאנן לפני כשבעה חודשים.  


    צילום: דויד פיקוויט

     

    פיקוויט מחפש מתנדבים, עדיף מתנדבות. הוא מבהיר מראש שהתנדבות במקום אינה מתאימה לכל אחד. "יש כאן מראות קשים לפעמים, וצריך לדעת להתנהל ללא שיפוטיות, פשוט לשרת - להכין קפה, לחתוך סלט, לשטוף ולהחליף מצעים". גם תרומות יתקבלו בברכה - בגדים במידות קטנות ("הנשים לא אוכלות הרבה, הן מוציאות את רוב הכסף על סמים"), ו"כל דבר שצריך בבית - חומרי ניקוי, כלים, רהיטים וגם מוצרי קוסמטיקה, המיועדים למכון יופי שפיקוויט וחבריו מנסים להקים במקום.

     

    העמותה לא מקבלת תקציב מהמדינה והיא מתקיימת מתרומות פרטיות, חלקן של תיירים נוצרים שדרך קשרים אישיים של פיקוויט (האמריקאי במקור) מגיעים למקום, נחרדים מהצורך האמיתי בקיומו, ופותחים את הארנק. פיקוויט לא מתלונן, הוא מצליח להסתדר עם מה שיש ולקיים את עצמו, את חבריו המתנדבים, ואת עשרות הזונות שצובאות מידי בוקר על דלת המקום, בשאיפה למקלחת וארוחת בוקר.

     

    "אני מודה לדיויד, בזכותו ובזכות המקום הזה אני אנסה להתחבר לדברים היפים שהיו לי בחיים פעם" מספרת ר', אחת משוכנות המקום, שבעידודם ותמיכתם של פיקוויט וחבריו נשלחה למכון גמילה בעיר אחרת כדי להציל את חייה. "לפחות אני יודעת שבסוף הלילה אני לא אשאר רעבה ומסריחה" מספרת ל'. א', גם היא זונה שמגיעה למקלט, מוסיפה: "כאן תמיד יש לנו פינה חמה, תמיכה, אוזן קשבת ואוכל חם". פיקוויט מקפיד על משמעת - לבנות אסור לעשן סיגריות או להשתמש בסמים במקום ו"גם אם הן בקריז הן חייבות להיות מנומסות - 'תודה', 'בבקשה' ולא לפרוק את העצבים שלהם עלינו או על הנשים האחרות". 


    צילום: דיויד פיקוויט

     

    גובה הארנונה - "כמו מפעל"

    למרות הצורך האמיתי במקום והעובדה ש"דלת לתקווה" ממלאת את מקומה של עיריית תל-אביב ומספקת את המענה היחיד שיש לזונות בארץ, נאלצת העמותה לשלם אלפי שקלים (אחרי הנחת עמותות) ארנונה מידי חודש. הסיבה - במבנה בו שוכנת העמותה היה פעם מפעל. המרת אופי המבנה כרוכה בביורוקרטיה מסובכת המערבת את בעל המקום, גמישות מצד עיריית תל אביב אין - והחובות הולכים ונערמים.

     

    "הייתי המום כשעיריית תל אביב דרשה שנשלם 8,000 שקל ארנונה לחודש", מסביר פיקוויט, "הראתי להם תעודה שמעידה שאנחנו עמותה, קיבלנו אומנם 66 אחוזי הנחה, אבל הנחה ממפעל - ככה יוצא שהארנונה שאנחנו אמורים לשלם גבוהה יותר משכר הדירה, מה ההיגיון? אין לי בעיה לשלם את המיסים, אבל למה של מפעל, אנחנו מפעל?"

     

    עיריית תל-אביב-יפו מסרה בתגובה: "עמותת 'דלת לתקווה' מגדירה עצמה כבית תמחוי / בית מחסה ובהתאם להגדרה זו אושרה לה ההנחה ממשרד הפנים. התעריף לפיו משלמת העמותה את מיסי הארנונה הוא התעריף המשולם על-ידי כל בתי המחסה בעיר ומוגדר כתעריף 'שירותים - כללי'."

     

    להתנדבות ב"דלת לתקווה" ולתרומות לחצו כאן .


    פורסם לראשונה 21/04/2008 14:29

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דויד פיקוויט
    צילום: יהונתן צור
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים