שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נוק אאוט להילארי
    האוטוביוגרפיה המרתקת של ברק אובמה שמתפרסמת עכשיו בעברית, מציגה איש חכם ומפוכח שקיפוח השחורים בוער בעצמותיו. וכן, הספר שלו משכנע פי כמה מהביוגרפיה הנדושה שהופיעה לאחרונה על הילארי קלינטון

    יש עומק אמיתי מתחת לקול ה"הארי בלפונטה" ומתחת לסיסמת הבחירות התלת-הברתית של ברק אובמה, yes we can ותעיד האוטוביוגרפיה שהוא כתב לפני 14 שנה, לפני שהקריירה הפוליטית שלו המריאה.

     

    הספר, "חלומות מאבי", עם מבוא מעניין של המחבר להוצאה המחודשת משנת 2004, כתוב בכישרון סיפורי ובכנות הכוללת דיווח על כישלונות וכתמים אפשריים לכאורה (אובמה השתמש בחשיש וקוקאין בימי הזעם הצעירים שלו), והוא רצוף חקירה עצמית ותובנות חברתיות מעמיקות. וברור, שמעבר לכתיבה האינטליגנטית ולקורות-החיים יוצאי הדופן, הספר מרתק גם בזכות תאורת המציאות הלוהטת - כלומר, הסיכוי שהאיש הלא-ממש-מוכר הזה יהפוך למנהיג העולם.


    אובמה. מנהיג העולם הבא? 

     

    אחת ההפתעות כאן קשורה למידה שבה גזענות הצבע וקיפוח השחורים בארה"ב בוערים בעצמותיו של אובמה. למעשה, זהותו התגבשה במידה רבה מתוך הזדהות עם כהי העור ועם עלבונם (אחת החוויות שזיעזעו אותו כילד היתה כשראה במגזין כלשהו שחורים המפרסמים משחה להלבנת עור). גם הגעגוע המתמיד לאביו הקנייתי הכריזמטי, שנטש אותו כשהיה בן שנתיים (וביקר לכמה שבועות כשהיה בן עשר), הוא חלק מן הקסם השחור שבתוכו.

     

    סביר, לכן, שבחירתו של אובמה לנשיא תציב במקום מרכזי באג'נדה את הטיפול בפצע הפתוח הזה, המדמם בארה"ב ומדמם באפריקה פגועת הקולוניאליזם וסחר העבדים. הצד הלבן בזהותו של אובמה (צד אמו), והתפיסה המורכבת והמפוכחת שלו את בעיית השחורים, מבטיחים שהטיפול בבעיה יהיה שפוי (אובמה מתנגד ללאומנות שחורה הנבנית משנאת לבנים, בנוסח "אומת האיסלם", ומצטט כאן בביטול משועשע כותרת מעיתוני לואיס פרחאן: "אשה לבנה מודה: הלבנים הם השטן").

     

    אבל כן, גם על אובמה עצמו עברו בהתבגרותו תקופות נסערות שבהן הגזע הלבן – ואפילו חולצה לבנה – סימלו עבורו את האויב. אם הוא יישב לבסוף כנשיא שחור ב"בית הלבן", הוא בוודאי ישים לב לאירוניה.

     

    מבארי לברק

    מעניין במיוחד, ואולי גורלי בהקשר זה, הוא מקבץ הזהויות שהתרכזו בדמותו של אובמה: אביו השחור הנערץ, ממשפחה ידועה בקניה, שנטש, אביו החורג קשה-היום, המעשי והמוערך, מאינדונזיה, אמו הלבנה השוויונית והרחומה שהועידה אותו לגדולות, והוריה בני המעמד הפועלי האמריקאי, ממוצא סקוטי ואנגלי (הסבתא נהגה להתגאות גם בשמינית דם אינדיאנית), שגידלו אותו באהבה כמה שנים ובזכותם נפתח בו קשב אמיתי לאנשים זקנים. למעשה, מיכלול תולדות חייו פתח בו קשב לאנשים פשוטים ולמצוקתם.

     

    וכמובן, מקבץ הזהויות הדתיות: אובמה הצטרף ל"כנסיית השילוש הקדוש" השחורה בשנות העשרים שלו (עד אז לא התעניין באלוהים). הדרשה הראשונה ששמע, ובה דמע מהתרגשות, נפתחה בסיפור שמואל וחנה התנ"כי. אבל שמו של אובמה כולל כידוע את המילים הערביות "חוסיין" ו"ברק" (שנגזרה מהמילה הערבית "בארכּה" – מבורך) - שם שירש מאביו המוסלמי.

     

    ואל השם הזה, "ברק", הוא החליט לחזור מן הכינוי "בָּארי" שליווה אותו רוב שנותיו, אבל זו היתה מעיקרה שיבה אל זכר אביו ולא אל איזו ערביות תרבותית או לאומית, שאין לה כאן שום הד ממשי. במבוא לספר אף מציין אובמה כי הטרור האיסלמי סימן "בדיוק מעורר חלחלה" כמה מנופי חייו: הפיגועים המפורסמים בקניה (מומבסה), באינדונזיה (באלי) ובמגדלי התאומים.

     

    היהודי היחידי המוזכר בספר הוא פעיל חברתי בשם מרטי קאופמן שזיהה את כישרונו של אובמה והכניס אותו לעבודה בשכונות העוני בשיקגו. אובמה התחבר אל האוכלוסיות הקשות והזנוחות ביותר (מאותו אזור תגיע בעתיד גם אשתו) ובפעילות הזאת, המסופרת בהרחבה באמצעי משלושת חלקי הספר (החלק הראשון מוקדש לילדותו, והשלישי - לביקורו בקניה), מתגלים שכלו הישר וראייתו הנכוחה את המציאות, ניקיון כפיו, חריצותו וכישרונו הארגוני הגדול.

     

    כאן התוודע לראשונה למבוכי הבירוקרטיה ועמד על עוצמתה של הפוליטיקה כמנגנון שינוי. מכאן החליט ללמוד משפטים בהרווארד (וסיים בהצטיינות).

     

    בשיקגו התגלתה גם האכפתיות יוצאת הדופן שלו, שנשענה על תחושת אחווה עמוקה. אובמה רצה בהצלחת האנשים בשכונות קודם כל משום שהצלחתם היתה חלק מתהליך הריפוי הפנימי שהוא עצמו עבר. את המעגל הפתוח של ילדותו התלושה-מאב ורבת הנדודים (הוא נדד מהוואי לאינדונזיה ובחזרה, וגודל לסירוגין בידי אמו, בידי אביו החורג ואמו, ובידי סבו וסבתו) - הוא סגר עכשיו, באזורים הנידחים של שיקגו, כשהפך את כל משפחת השחורים למשפחתו.


    משפטן בנבכי הבירוקרטיה

     

    רק לאחר השלב הזה, הוא יתפנה לאתר גם את שורשיו המשפחתיים ממש, באותו מסע לקניה בחלק השלישי בספר, שבו יגלה בהתרגשות את סבתו השנייה ואת המון דודיו ואחיו-למחצה משלוש נשות אביו, החיים בדוחק בתוך יופיה וצרותיה של קניה, וישמע פרטים מערערים על אביו הסוער, הישרן והמבריק, שהיה לכמה שנים סטודנט מצטיין ופעלתן בארה"ב.

     

    זברות סימטריות

    דווקא פרק הביקור בקניה נקלע בשלב מסוים לפרטנות קצת מייגעת, ואולי לזה התכוון אובמה כשכתב במבוא כי הקריאה המחודשת בספר עוררה בו "רצון עז לקצר כ-50 דפים". גם זאת הערה של מספר מלוטש, שמיומנותו אכן ניכרת בפתיחות המסקרנות לסיפורים ובהפתעות הבאות בזמנן ובתנועה הקצבית ממשפט מעניין למשפט מעניין.

     

    הנה למשל הוא שומע לראשונה (הוא חי אז בניו יורק), בטלפון משובש מדודה לא מוכרת בקניה, כי אביו נהרג בתאונת דרכים: "זה הכל. הקו נותק, ואני התיישבתי על הספה, מריח ביצים נחרכות במטבח, בוהה בסדקים בטיח, מנסה לאמוד את אובדני". יפה הדיוק הרגשי של "מנסה לאמוד את אובדני", ויפה תיאור הסדקים בקיר המשקפים את ההיסדקות הפנימית שלו.

     

    אובמה מבין באנשים ומיטיב לזהות הבעות ומחוות. אופייניות לכתיבתו הערות כמו "פקידת הקבלה נסוגה אל מאחורי מסיכה מאובנת, מקום שאליו תחנונים והתפרצויות לא יצליחו להגיע", או "היה לו חיוך כובש והוא הפגין נחישות של אדם הזקוק לחברה".

     

    ניכרת גם רגישותו הגדולה לזיוף רגשי, למשל במפגש בקניה עם אחיו-למחצה, אמריקאי גם הוא (מאם לבנה נוספת של אביו): "קמנו ללכת ואני התעקשתי לשלם את החשבון. בחוץ החלפנו כתובות והבטחנו לכתוב, בחוסר יושר שהכאיב ללבי". כן, אובמה הוא גם מאלה שמזמינים, לא מאלה שנותנים לשלם עליהם.

     

    והנה הוא בביקור נפעם בספארי בקניה, במקום היפה שראה מעודו. שימו לב למקוריות בתיאורי האריה והזברה: "חבל הארץ (...) התפרש לאין קץ, ערבה מישורית שעולה ומשתפלת לגבעות קטנות, צבעה חום-אפור והיא רכה כמו גבו של אריה, מעוטרת בחורשות ומנוקדת בעצי שיטה. לשמאלנו, עדר ענק של זברות שפסיהן סימטריים עד כדי גיחוך רעה בעשב זהוב כחיטה".

     

    השפה הראשונה 

    בניגוד לבקיאותו בתנ"ך של המטיף מרטין לותר קינג, מדמויות המופת של אובמה (בנאום "יש לי חלום" המפורסם ציטט קינג את פסוקי "והיה העקוב למישור" העתידניים מישעיהו), הידע של אובמה עצמו בתחום חלקי למדי: כך, למשל, הוא מספר איך בכנסייה נקשרו בדמיונו סיפורי החירות והתקווה של השחורים עם סיפורי "דוד וגוליית, משה ופרעה, הנוצרים בגוב האריות ... העצמות היבשות של יחזקאל", וזה יפה, אבל בגוב האריות התנ"כי לא היו נוצרים, כידוע, אלא דניאל, פותר החלומות הנבואי, מגולי יהודה לבבל.

     

    ובביקור בנוף הבראשיתי של הספארי בקניה, מהרהר אובמה באדם הראשון שפסע עירום "עם אבן צור בידו הגמלונית", ואובמה מצטער על שנשכחה מאיתנו "אותה מילה ראשונה משותפת – בימים ההם, שלפני בבל". אם אכן נזכה לביקורו של המועמד לנשיאות בישראל, נשמח להשמיע לו, במלוא הצניעות, כמה מילים באותה שפה "ראשונה משותפת" שלפני ימי מגדל בבל - כלומר בעברית. ואולי נזכיר גם, כי אדם התנ"כי, זה שלפני בבל, לא היה בדיוק הטיפוס הפרימיטיבי, הדרוויניסטי-משהו, עם אבן הצור הגמלונית, אלא יצור שנברא מפותח לגמרי ודיבורי לגמרי.


    אובמה וקלינטון. מי מנצח בספרות?

     

    כך או כך, במירוץ הספרותי בין האוטוביוגרפיה גלוית-הלב של אובמה לבין

    הביוגרפיה הרדודה שנכתבה על הילארי קלינטון, "בדרכה"  (ושהופיעה לאחרונה בעברית באותה הוצאת ספרים) - וככל שניתן להשוות בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה – ברק אובמה ניצח.

     

    אצל הילארי מדובר פשוט בטקסט רצוף שבלונות מפרגנות בנוסח "ילדותה היתה ילדות מאושרת" או "ההפסד בבחירות (בתיכון) אכזב את הילארי מאוד. אך כפי שתנהג עוד פעמים רבות בחייה, היא לא שקעה ברחמים עצמיים. במקום זאת, היא לקחה את עצמה בידיים וקיבלה על עצמה אתגרים חדשים".

     

    גם הציטוטים המובאים באותו ספר מתוך האוטוביוגרפיה שהילארי עצמה כתבה בעבר, הינם ברוח קלישאית דומה: "למדתי שאין לפסול אדם רק משום שאינו מסכים לדעותיי, וכי אם אני מאמינה במשהו, עלי להיות מוכנה להגן עליו".

     

    בספר של ברק אובמה אין קלישאות. עכשיו נראה אם המטאור הזה יבריק גם בסוף המירוץ. 

     

    "חלומות מאבי" מאת ברק אובמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים. תרגום: עדנה שמש. 399 עמודים 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אובמה. מברי לברק
    עטיפת הספר
    קלינטון. קלישאתית
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים