סי.בי.ערס

+ מוציא את העיניים

- שובר את העצמות

רכיבה על אופנועי ספורט בנפח 1,000 סמ"ק - בואו נקרא להם אופנועי ליטר וזהו - זאת חוויה קיצונית. למעשה זאת הגדרת היצרן. עכשיו, שלא תהיה לכם טעות: כל מי שרכב פעם על אופנוע ספורטיבי יגיד לכם שבכביש מפותל כראוי, דווקא אופנוע סופר־ספורט בנפח 600 סמ"ק יהיה מהיר יותר בזכות ההיגוי הזריז פי כמה, והמנוע השפוי יחסית, שמאפשר לפתוח חופנים של גז כמעט בכל מקום. אבל אם השאלה הבאה שלכם היא "אז בשביל מה בכלל צריך אופנוע ליטר", סימן שמעולם לא רכבתם על אחד כזה. מפני שהתשובה ברורה וברוטלית: המנוע.

עד לתחילת שנות ה־90, מנועים אדירים כאלה היו מנת חלקן של ממותות כמו ה־FZR1000 של ימאהה וה־1100R של סוזוקי. אבל ב־1992 עלו בהונדה על הרעיון הגאוני של לשתול מנוע ליטר בשלדה של אופנוע 600 סמ"ק. כך בא לעולם ה־CBR900RR - מכונה פסיכית ששברה את שיא גינס למספר החזרות על האות R - והיכתה את עולם האופנועים בתדהמה.

 הנה המנוע

ההתנהגות של הדגם ההוא היתה כל כך תזזיתית וקיצונית, שהוא שרד רק שנת דגם אחת לפני שקיבל מהיצרן מנה קטנה של ואליום. מאז, דגמי הליטר של סדרת CBR היו תמיד המתונים יותר בקטגוריה. כל אחד מהם היה גם הונדה מובהק: אופנוע עם קצת יותר משקל וטיפה פחות הספק, אבל מושחז במידה, קל לרכיבה ובשורה התחתונה מהיר יותר בידיו של הרוכב הממוצע. ה־CBR1000RR החדש הוא לא כזה.

כמו לרכוב על איווט ליברמן

מ' הוא ההשראה שלי לענייני אופנועי ליטר. הוא רוכב כבר כמה שנים על CBR954RR מודל 2002 - אבי סבו של דגם 1000RR שלשמו נתכנסנו. שש שנים ועידנים של קדמה טכנולוגית מפרידים בין שני האופנועים האלה, ובכל מקרה, לא בגלל זה חברתי אליו ליום של רכיבה על ה־1000 החדש; רכבתי איתו כי הוא מנוסה בלחשוב ליטר.

עולם המושגים של מ' הוא מונחה מהירות, כראוי למי שחי על אופנוע כזה ולומד להשתמש בו כמו שצריך. "מחר בבוקר פצצה של גז למצפה רמון, חזרה בבית עד עשר, אני עם ה־RR החדש". זה נוסח האס.אם.אס ששלחתי לו בערבו של יום עבודה שגרתי. "סבבה", הגיעה התשובה אחרי לא יותר מדקה וחצי. ככה זה, לרכיבות שכאלה ניגשים כמו לגלישה: אם יש גלים גולשים, ואם יש אופנוע ליטר - רוכבים. לא משנה מה.

כשרכבתי אחרי מ' בדרך דרומה במהירות לא נורא חוקית, נזכרתי למה הוא מנטור הליטרים שלי: הקילומטראז' לא משחק אצלו תפקיד. מה שחשוב זה כמה הכביש מהיר, וכמה מעט משטרה יש בו. שים מישהו כמו מ' על אופנוע ליטר, והוא מסוגל לרכב מתל אביב עד יד מרדכי, לפנות שמאלה לשדרות, לחתוך שוב שמאלה לכיוון ערד ואז ימינה לעוקף באר שבע - הכל כדי להימנע מהמצלמות והניידות של כביש 40. זאת תוספת של מינימום 50 קילומטרים לנסיעה, אבל כשאפשר לעוף על 200 פלוס בלי לפחד מהמשטרה, מדובר בתוספת של דקות בודדות (אם בכלל) לזמן הנסיעה הכללי.

ה־1000RR התנהג למופת באותה טיסה נמוכה על הכבישים המהירים הפחות מאוכלסים במדינה. ההיגוי אמנם הרגיש קצת כבד כשעברתי בין הנתיבים במהירות גבוהה מאוד (זה קשור כנראה למשכך ההיגוי המקורי), אבל האופנוע בהחלט הרגיש כמו הדבר הכי עדכני שיש לתעשייה היפנית להציע. כל הקללות המוכרות על מרכוזי מאסה, מונובלוקים ויציקות בהזרקה הסתכמו בתחושה שהאופנוע כולו כאילו נחרט מגוש אלומיניום אחד, ואין בעולם משהו שיגרום לו להתגמש או להתפתל. משהו בחיבור איתו משדר לך שכל מה שאתה עושה עכשיו במהירות הפסיכית הזאת זה בסדר, ואפשר אפילו עוד. ומשלב מסוים ברור שהאופנוע היה יכול להמשיך אם הרוכב רק היה מצליח לעבד נתונים במהירות הזאת.

בפיתולים שבין מצפה רמון למישר רמון התברר סופית שה־1000RR החדש הוא לא הונדה קלאסי. אין בו את הסטריליות המפורסמת של הונדה והוא לא מתנחמד אליך. במקום זה הוא מחוספס, מזמזם, בועט, ומנענע את הראש ואת הזנב בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. למעשה, זה כנראה ההונדה הכי קוואסאקי שיוצר אי פעם - חזק, קיצוני וקשה. אולי בסופו של יום תגלה שרכבת עליו מהר יותר משרכבת אי פעם על אופנוע במקומות האלה, אבל זה לא יקרה בגלל משת"פיות מצד המכונה, אלא בזכות היכולות שלה, שהן הרבה מעבר למה שיש לך להציע בתור רוכב.

לוסי בשמיים עם אופנועים

100 מטר לתוך מישר רמון - 11 קילומטרים של כביש ישר בדרך לנחל פארן - עצרנו את האופנועים והסתובבנו בחזרה. היה לנו עוד יום עבודה על הראש, וממילא מכאן זה פחות מעניין. מ' אומר שככה זה עם אופנועים כאלה; לא עושים חשבון. המדינה הזאת כל כך קטנה עליהם, שלא משנה כמה קרוב הגעת לקצה, אתה תמיד יכול להסתובב ולחזור הביתה תוך מקסימום שעתיים.

בדרך חזרה התחלפנו באופנועים למשך כמה קילומטרים בודדים. מ' היה מבסוט - מבחינתו היה אפשר להשאיר את ה־954 במכתש. אני, שלא חי ביומיום עם מנוע ליטר, דווקא אהבתי יותר את ה־954 הוותיק. משהו ברכות שלו ובכידון הגבוה והרחב עזר לי להרגיש יותר בבית ויותר בשליטה. לא יודע, אולי אני מזדקן. רק אחרי ששבתי אל ה־1000RR ויצאתי מכביש 6 לכיוון הבית, במהירות שלא חלמתי שאפשר לפתח על המחלף הביתי, הבנתי שזה לא קשור לכמה אופנוע־על חדש גורם לך להרגיש כמו אפס. בסופו של יום, רכיבה על כלי כזה היא פשוט טריפ. וזה לא משנה אם ניצלת את כל מה שיש לאופנוע להציע או לא. זאת תחושה שאין בשום מקום אחר, ואי אפשר להשיג בשום דרך שלא כוללת אופנוע ומנוע ליטר.